איך אוכל לתאר את מה שעובר עליי במהלך האתגר הזה? הוא די רכבת הרים. יש ימים שבהם אני מגיע ליעד שהצבתי לעצמי של 1,000 מילה ביום, יש ימים שלא. כיוון שאני זה שהצבתי לעצמי את היעד, אני גם זה שמרשה לעצמי שלא לעמוד בו, אם זה מה שהמצב דורש. לפעמים יש לי מחקר לערוך, לפעמים יש לי עריכות ולפעמים יש לי סתם ימים רעים, בהם שום דבר לא נופל במקום.
מצד שני, יש גם ימים טובים! בימים האלה הכול עף ואני נישא על גלי האנרגיה והמוזה. שבוע שעבר התחיל רגיל, דעך באמצעו והסתיים בכתיבה ממושכת בפרויקט הראשי, כתיבה מגניבה בפרויקט המשני ומספר רעיונות בסיפור שלא קשור ולכן פשוט יצטרך לחכות. מרבית הימים שלי בשבוע שעבר התחילו בסביבות 06:00-07:00 והסתיימו בסביבות 02:00 בלילה. אבל זה באמת היה משהו יוצא דופן! ביום שישי, שהיה סוג של שיא, הספקתי לעבוד על כל פרויקט, להתחיל ולסיים ספר שלם (אם כי ספר של 250 עמודים בלבד) ולהתחיל ספר נוסף. למותר לציין שלמחרת (אתמול) ישנתי מרבית היום וסבלתי מבחילות. השפעות העבודה של יום שישי נמשכו עוד קצת היום בבוקר, אבל ברגע שנכנסתי לשוונג… בקיצור, אני לא מתלונן.
מצד שלישי, תחושת ההתקדמות… במובן מסוים, ההתקדמות היא הדלק של עצמה. תחושת ההתקדמות מובילה אותי להמשיך. אולי גם לכתיבה יש חוקי פיסיקה, וכתיבה שמתקדמת שואפת להמשיך וכתיבה שנעצרה, שואפת להישאר במקום. האם אני רואה את הסוף? לא, עדיין לא. אבל אני מרגיש אותו. אני מרגיש שהוא נמצא שם מלפנים, ובכל רגע הוא יצוץ ויעלה, כמו אדמה באופק אחרי מסע ממושך בלב הים.
