"מבקרת", סיפור מאת אשרית קצין – הזוכה במקום ה-3 בתחרות פרס אלמוג 2017

 

"את רוצה את התה שלך חם?" אני שואל והיא עונה פושר. פושר, אני חושב, זה כל מיני אפשרויות. לא יודע אם להכין לה חצי-חצי חם וקר, או שני-שליש חם ושליש קר, כמו שאני עושה לעצמי, או שלושת-רבעי חם ורבע קר, כמו שאמא שלי אוהבת. מה עושים במקרה כזה?

אני צריך אולי לגשת ולשאול אותה בדיוק, שתסביר למה היא מתכוונת. מצד שני, אולי זה יעצבן אותה שאני לא הבנתי מיד. באמת בעיה. אולי אני אכין רק חצי חמים ורבע קרים ואשאיר רבע ריק שאפשר יהיה להוסיף לפי מה שתאהב יותר. נגיד, אם תאהב שלושת-רבעי חם, אז אוסיף עוד רבע חם. ככה. אני כבר שכחתי איך היא אוהבת את זה. בעצם, אם אני חושב לעומק, אז אף פעם לא עשיתי לה תה.

כי היא אף פעם לא ביקרה אותי.

בכל אופן לא בדירה שאני גר בה ולא לבד. כלומר בלי אמא.

 

 

מה הוא מסתכל עליי כמו דביל. שאל – עניתי. מה העניין? הוא נועץ בי מבט כאילו הוא לא זוכר מי אני. אני מחכה בסבלנות. הייתה לי חצי שנה סבלנות לתאילנדים מפגרים בתאילנד, אז אני יכולה לגייס קצת גם בשבילו. הרי עשיתי החלטה. בעצם שתיים. החלטתי קודם לבוא לבקר אותו, שזה כשלעצמו כבר יפה, והחלטתי לא להתעצבן על כלום. שזה אולי יפה, אבל לא כל כך ישים. בכל זאת, יותר קל לא להתעצבן חצי שנה על תאילנדים מאשר חצי שעה עליו.

מצד שלישי, הוא בכל זאת אחי.

 

אז זה מה שאעשה: חצי חמים ורבע קרים. אני כל כך שמח שהחלטתי לבד וגם זה שהחלטתי טוב – משמח אותי. הנה אנחנו יושבים כמו שני אחים שמתראים. זה דווקא מוצא חן בעיניי. היא אפילו התלהבה מהדירה. קצת. רציתי לסדר לכבוד הביקור שלה אז העברתי את ערימת הכביסה למיטה שלי בחדר שינה. חשבתי גם לשטוף כלים אבל לא הספקתי. היא באמת די בסדר הדירה.

אז מה עושים עכשיו, אחרי המים? לשים שקית תה רגילה או מיוחדת? נשארו לי שתיים-שלוש מהתה-צמחים שמוטי הביא לי. לשאול או שזה יעצבן אותה? אולי אני אשים את שתי האפשרויות על יד התה והיא תבחר. כן. ככה זה מצוין. שהיא תבחר.

את הסוכר גם לשים ליד? לא נראה לי. לא יודע… בעיה.

צריך שכבר יהיה בתה סוכר כשמגישים אותו. אני חושב. אז כמה לשים?

 

הוא איטי כמו כביש ארבע במוצאי חגים. "אתה צריך עזרה, גיא?" אני שואלת והוא ממלמל משהו שנשמע כמו פילוסוף כשמפריעים לו במהלך גיבוש התיזה. כו-לה תה, ריבונו של עולם. אני מציצה עליו. הוא עומד שקוע במחשבות באמצע המטבח ונראה כל כך אומלל.

אתה יודע מה, בעצם לא בא לי תה. יש לך מים מהברז?

 

היא אומרת שתעדיף מים. היא בעצם לא כל כך אוהבת תה. כלומר תה רגיל של מטבח. תה שמבשלים מצמחים על מדורה, זה אחלה. אני שואל אותה אם לעשות מדורה והיא צוחקת. גם אני צוחק מהצחוק שלה. היא מאוד יפה ומתאים לה לצחוק. אני אומר לה שהיא חזרה מהמזרח אפילו יותר יפה ממה שנסעה והיא שוב צוחקת ואומרת שאני חנפן. טוב. שיהיה. העיקר שהיא צחקה כשהיא אמרה את זה. על מה אני אדבר איתה? לשאול על הטיול לא צריך כי כבר שאלתי. לספר לה על העבודה המשקמת החדשה? שאני כבר לא באריזת ממתקים ועכשיו אני עוטף סנדוויצ'ים בקניון? זה לא ישעמם אותה? לספר על מסיבת חנוכה במועדון? להגיד לה שהכנתי קינואה בעצמי וזה יצא פיצוץ? כלומר, כל הלמעלה שלא נשרף.

 

תפתח ת'עוגיות שהבאתי לך. מה שכחת? איך הספקת לשכוח כל כך מהר? תביא- תביא, אני אומרת לו – מרולדין. עוגיות שקדים מעולות ועוגיות מרנג סופניות. יש לך צלחת?

הוא שוב עומד אומלל וחסר אונים. אוקיי. הבנתי. אז אני קמה מהספה ואומרת לו שהספה שלו מה-זה נוחה, עד הרגע שרוצים לקום ממנה. אני אומרת את זה תוך כדי שאני שוטפת את הכלים בכיור, וכשאני מנגבת צלחת הוא אומר לי: נכון. הכי קשה זה לקום. אני רוצה לצחוק ופתאום מתחרטת ונעצרת.

כמו בהבזק של מצלמה חוזרות אליי תמונות שכבר מזמן איבדתי, כאלו שדחקתי החוצה מהזיכרון שלי. גיא מכווץ במיטה שלו בבית חולים , כמו עובר בן שבע עשרה. לא זז. שכנעתי את אבא שנלך לבקר אותו למרות שאמא התנגדה.

ושנינו לא גילינו לה.

 

אני שמה את הצלחת על השיש והעוגיות כמעט נשפכות מהשקית כשאני מעבירה אותן. אחר כך אני נעמדת מולו – הוא קצת כפוף, ובכל זאת ראש וחצי מעליי – ומסתכלת לו בעיניים. יש לו עיניים ירוקות-בהירות והוא היה יכול להראות מעולה.

"אבל אחרי שכבר קמים זה פחות קשה," אני אומרת לאט לתוך העיניים שלו, והוא מחייך.

 

למדריכה ב"אנוש" יש משפט כזה: קשה זה טוב. היא אומרת את זה הרבה פעמים וגם רוצה שיחזרו אחריה. אם זה קשה אז סימן שזה אפשרי, אני אומר לזוהר ומיד מוסיף : יצא משפט חכם, הא? אני אינטליגנט.

זוהר צוחקת אליי, "אתה קרוע", ואז פתאום היא נזכרת ואומרת, "שמעתי שכתבת שיר חדש. תביא גיטרה".

זה מאוד משמח אותי. אני אוהב לנגן כשאני לא עייף, ויותר מזה, אני אוהב להמציא שירים והכי אני אוהב שיש אנשים שמקשיבים לשירים שלי. בעצם, הכי אני אוהב כשאוהבים את השירים שלי.

פתאום אני ממש נלחץ,

אני לא זוכר איפה הגיטרה.

 

אין. הוא גנוב, הבנאדם. עם כל מה שהוא עבר, על ההומור שלו הוא לא וויתר.

כשהיינו קטנים, כלומר כשהייתי קטנה והוא גדול ממני, לפני שהכול התחיל, היינו שרים המון יחד. הוא ניגן ואני מיד הייתי צצה לידו. כמו הנמלים אחרי הסוכר במטבח, כאן על השיש. הוא אף פעם לא העיף אותי.

"תביא את הגיטרה", אני אומרת והוא שוב נעמד בפוזת האומללות שלו. ואז, באיטיות, הוא מזיז את הבית מפה לשם. מרים את ערימת הבגדים שלו מהמיטה לרצפה. חושב רגע ומעביר אותה מהרצפה לשולחן, מרים את הארגזים מהשולחן לרצפה. פותח את הדלת של האמבטיה, מוציא שלוש מגבות מהמדף ומניח על הרצפה. פותח את הארון בחדר שינה, עומד ומסתכל.

 

"מה קרה, גיא"? היא שואלת, ואני אומר שאני לא זוכר איפה הגיטרה. "אתה רציני"? זוהר פוקחת זוג עיניים, "הגיטרה ליד השולחן שעונה על המקרר. איפה היה עכשיו הראש שלך, אם הוא לא היה מחובר"?

נכון! איזה טמבל אני! החזקתי אותה ואז הייתי צמא והשארתי אותה שם."אחותי הגאונית", אני אומר לה ומביא את הגיטרה לספה. חושב רגע מה יותר טוב: לשבת על הספה ליד זוהר או על כסא מטבח שיהיה לי יותר נח לנגן? קשה לי להחליט. אני בא לשבת על הכסא ובשנייה האחרונה מסתובב ועובר לספה.

 

פעם, כשהכול כבר היה, אבל עדיין לא היה לו שם, אמא הוציאה אותי יום אחד מוקדם מבית הספר ולקחה אותי לבית קפה.

בפנים רציניות, היא אמרה שזה חשוב. הייתי בכיתה ד', אולי בעצם ג'. הזמנתי שוקו עם קצפת.

"את יודעת למה אנחנו פה"?

 שתקתי

"המורה שלך סיפרה שכתבתם אתמול ברכות לשנה החדשה", היא הפסיקה וניסתה לקרוא את המבט שלי. החזקתי ראש חזק ואת העיניים פקוחות כדי לא לעשות שום תנועה מיותרת.

"הברכה שלך לעצמך הייתה: 'שאני אהיה חולה'".

מלשנית.

"אני דווקא שמחה שהיא גילתה אחריות ושיתפה אותי. את רוצה להגיד על זה משהו, זוהר"?

הידקתי היטב את השיניים מלמעלה למטה וכיווצתי את השפתיים, עד שנראו כמו פס בציור ילדים.

מורה מטומטמת.

אמא אמרה שהיא דווקא מבינה אותי, שכולנו עוברים תקופה קשה בגלל המחלה של גיא ושנדרשים מאיתנו כוחות עצומים. אני זוכרת שהיא אמרה "עצומים", כי מאותו רגע כל המחשבות שלי סבו סביב המילה הזאת. למשל שעצומים נשמע כמו הצומים, כלומר כל הצומי של כולם, ושהיא מזכירה לי עיניים עצומות וגם את יום כיפור, בגלל הצום, ושעצומים ועצובים נשמעות כמו מילים מאוד שונות, אפילו שכמעט כל האותיות זהות. בכוונה לא רציתי להקשיב לה. בסוף נגמרו לי כל המחשבות ובמקומן חזרו הדיבורים של אמא:

"…וחשוב לי גם לשמוע אותך. מה רע בלהיות בריאים"?

לא רציתי לענות לה. גם ככה קשה לה והיא בוכה בלילה.

לא רציתי לגלות לה שרק את החולים אוהבים.

 

לא. זה לא היה טוב. הייתי צריך לשבת על הכסא. גם זוהר אמרה משהו נגד הספה. מה היא אמרה? שהספה מכוערת? שהיא לא נוחה?

זוהר מאוד חכמה ויודעת תמיד מה טוב. אולי פעם באמת אוכל להתייעץ איתה, אם יהיה לי משהו שצריך להתייעץ עליו.

היא גם יפה, זוהר . בגלל זה יש לה הרבה חברים. רוני? יוני? אולי רועי?

מעניין אם גם לי תהיה פעם חברה. אולי באמת צריך לעבור לכסא.

 

אני זוכרת ששנאתי אותו. ממש. שהתפללתי שיקרה לו משהו רע. בימים ההם לא קלטתי אפילו שהתפילות נענו עוד לפני שהותפללו.

הזיכרון שלי בנוי מתמונות בלי מעברים. אם החיים הנורמאליים היו לבן והשנאה הזו הייתה אדום, אז חסרים לי כל הוורודים על הרצף.

אין לי כל כך את אמא ואבא בתמונות האלה, כאילו השאירו אותי לגדול לבד.

המזל הוא, שיכולתי להסתדר וגם להצטיין. הייתי מוכרחה.

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אז רק בצבא התחלתי לקלוט כל מיני דברים, להסתכל על התמונות מעוד זוויות, לא רק שלי. בטיול כבר העזתי להבין יותר.

היום אני לא שונאת. גם לא אוהבת. אני כלום.

נו, החלטת איפה לשבת?

"אתה יודע מה, בא לי דווקא איזה אריק איינשטיין, אם לא אכפת לך לנגן".

 

לא אכפת לי לנגן לה אריק איינשטיין, אפילו שקודם היא רצתה לשמוע שיר שאני כתבתי. את השירים שכתבתי אני זוכר מצוין. יש פרויקט ב"אנוש" של אמנים עם מתמודדים. זמרים ילמדו את השיר שכתבתי והלחנתי וישירו אותו, איפשהו.

דווקא היה טוב אם זוהר הייתה שומעת את השירים ואולי עוזרת לי לבחור. אבל לא צריך להתאכזב מדברים. גם לא להצטער. אני מבין אותה. את אריק איינשטיין היא מכירה ואת שלי היא לא מכירה. אני רק לא זוכר מה של אריק איינשטיין. "אני ואתה נשנה את העולם" זה בטוח איינשטיין. אבל אולי היא לא אוהבת? שאשאל אותה מה לנגן? זה יעצבן אותה? שאחכה שהיא תגיד? שאשחק בינתיים באקורדים כאילו אני מכוון את הגיטרה?

אני אלך לשירותים.

 

רואים שהדירה נצבעה לאחרונה. זה מטשטש את הגיל שלה. 'מטשטש' מזכיר לי דווקא משהו צבעוני כמו טושים. גם גיא קצת מטושטש. הגיל שלו מטושטש. אני מסתכלת עליו, מהוסס וטרוד, והוא נראה כמו סבאל'ה וכמו ילד קטן.

הקטע שזה קורה בו-זמנית. ילד-סבא מבולבל. חבל. מאוד חבל. בזבוז כזה. יש לו הרי לב טוב מתחת לכל הצרות, והרדאר שלו מרגיש אנשים לפני שהם מרגישים את עצמם. את הגובה קיבל מאבא והיופי מאמא, אבל הכול נשפך סתם. אני לוקחת את הגיטרה עד שיחזור מהשירותים ומנסה לפרוט. האצבעות על המיתרים והעיניים על הקירות. מישהו תלה עקום את הפוסטר מאיקאה. שולחן אוכל קטן מכוסה בשעוונית משובצת אדום לבן ועליו ערבוביית כלים וכלי כתיבה ותרופון שבועי. שיירה של נמלים זוחלת מהמטבח בטור ארוך, מתעקלת סביב המשקוף ואז שוברת לכיוון השולחן. הכול נורא מבולגן והצליל מהגיטרה יוצא צורם.

 

מעניין אם מישהו הגיע לבקר כאן פעם סתם.

כלומר בלי שישלמו לו על זה, או בשביל לרצות את אמא שלו.

 

שכחתי לשטוף ידיים, אז אני חוזר בשביל לשטוף ויוצא שוב. זוהר משחקת בגיטרה. זה מצחיק אותי, "את רוצה שאלמד אותך לפרוט?"

מעניין שהיא לא יודעת. חשבתי שאת רוב הדברים היא יודעת… לפחות את כל מה שאני יודע.

מאוד הייתי רוצה ללמד אותה לפרוט. זה יכול להיות ממש נחמד. אבל אני לא יודע אם אצליח.

אני גם לא יודע אם יהיה לה זמן.

 

לעזאזל!

אולי… נאפה יחד עוגיות פעם.

… אולי נלך לסרט.

 

"זוהר? זוהר???"

"את עצובה, זוהר?"

"אני ממש מצטער שאני מעציב אותך. דווקא אותי שימחת שבאת. כל השבוע, מאז שאמרת שתבואי.

ואיציק אמר שהיום הספקתי הרבה, אז עבדתי אפילו יותר טוב.

עכשיו אני מצטער שלא הבאתי את הסנדוויץ' בולגרית מהעבודה. חשבתי שתאהבי אבל שכחתי.

חבל…

את שימחת אותי ואני העצבתי אותך".

 

אתה דווקא לא מעציב אותי.

אני גם רוצה להגיד לו משהו על המדריכה מ"אנוש", ועל ה"קשה זה טוב" שלה ועל הרצון שלי לשלוח אותה ואת המשפט שלה קיבינימט. אבל במקום זה, אני חולצת את הסנדלים שלי במקום ומשגרת אותם אל הקיר ממול.

"במגרש ספורט בבית ספר, הייתי בכיתה א' ואתה בכיתה ה'. אתה זוכר איך נלחמת בשבילי פעם על כדור ששני ילדים לקחו לי? הם היו גדולים וחזקים ממך ולא היה לך סיכוי".

 

אני לא בטוח מה היא רצתה להגיד לי. אני לא אוהב להיזכר בילדים בבית הספר. לא אוהב.

אני שואל אם "לא היה לך סיכוי" אומר שאני חלש.

 

"זה אומר שאתה אמיץ.

אתה באמת אמיץ.

לא בטוח אם הייתי יכולה להתמודד כמוך, אם חס וחלילה הייתי צריכה. הייתי מוותרת.

יש לי המון דברים ללמוד ממך. לא רק גיטרה".

 

"אל תגזימי אני לא כזה חכם".

 

אולי. אני גם לא כזאת חכמה כנראה. אחרת איך אפשר להסביר שרק עכשיו אני מבינה דברים שהיו כבר מזמן מול העיניים שלי?

"איך לא ראיתי לך את הנשמה, גיא?" אני רוצה להגיד, ובמקום זה מביאה כסא מהמטבח ומניחה אותו קרוב לכסא שכבר שם. אחר כך, מתיישבת ולוקחת את הגיטרה.

"קדימה גיא, שיעור ראשון".