"פנימית", סיפור מאת עדי הלל, הוא הסיפור הזוכה במקום ה-1 בתחרות פרס אלמוג 2017
אימא שלי תמיד האשימה את הגנים של אבא שלי בעובדה שיצאה לה בת לא מטופחת. ואותי, שבחרתי לשאת את הגנים שלו בכזה גאון; את "האף הנוכח", "המצח הנחוש", "הפה העקשן". רק את העיניים לקחתי ממנה, ירוק עכור ורמז ללכסון, והן שנישאו אליה כעת, מימין למיטתה בבית החולים.
"יפה לך כחול", היא ציינה, על אף שלבשתי חום. זו הייתה הדרך שלה להחמיא לי, מבלי להחמיא לי כלל.
"עכשיו תעזרי לאימא שלך להסתדר", היא פקדה, "מהר לפני שד"ר אלפונסו בא".
גם כאן, בבית החולים, היא התאפרה. תיק האיפור שלה נסע אתה בניידת והגיע חבוק לחזהּ.
"את יודעת מי זאת גרושתו".
"מי זאת גרושתו?"
"ההיא שהנחתה את 'מבט', את יודעת מי זאת".
לא ידעתי מי זאת אבל פלטתי קול עמום שסיפק אותה. היא ביקשה שאחזיק לה את המראה, ואני השענתי את זרועי על מעקה הברזל שמסגר את המיטה.
"את רועדת", היא תיקנה את הזווית, "אולי תתני לד"ר אלפונסו לבדוק אותך, את צעירה מדי בשביל זקנה".
הטקס נמשך כחמש-עשרה דקות, ועד שד"ר אלפונסו, נכנס כבר הייתה אימא סמוקת-לחיים-צבועת-שפתיים-משוחת-עפעפיים. נקודת החן המלאכותית שלה, מדבקה בצורת פירור, ניצבה במקומה הקבוע, צפון-מזרחית לשפה העליונה. הריסים המודבקים, מסולסלים בהגזמה, רשרשו כשנשאה אל הרופא מבט מקפיא.
"זה מלאך המוות שלי", אמרה, וד"ר אלפונסו הטמין מבטו בגיליון הרפואי. החיוורון של אימא נדף החוצה, מבעד לשכבות הפודרה.
"אז עוד כמה שעות אתה נותן לי לחיות ד"ר, לפי הטבלאות שלך?"
"יש לך עוד כמה שנים טובות", הוא ענה, ושתינו ידענו שהוא משקר, אבל אימא צחקה את הצחוק המלוח שלה.
"יש לך מזל גדול שיש לך בת כזאת", הוא השיב את העט לכיס חלוקו, "כבר לא מייצרים כאלה".
"אלוהים לא אוהב בינוניות", השיבה, ושקעה לשעה ארוכה בתוך עצמה.
דיווחתי במקום העבודה על חופשת מחלה. שעתיים לאחר מכן קיבלתי מייל צונן ששואל איפה לכל הרוחות שמרתי את הקבצים של חומסקי. זו הייתה הדרך של הבוס שלי להפגין עניין בשלומי. עניתי לו שזה בתיקייה של חומסקי, ושאני מתאוששת מדלקת בסינוסים ולא בטוחה כמה זמן זה ייקח, לרופאים קשה לתת הערכה. לזה הוא כבר לא הגיב. זו הייתה הדרך שלו להגיד שאני חסרה.
הישיבה הרכונה במסדרון בית החולים – ראש שמוט, מבט שמכרסם את הרצפה – הפכה לתנוחה הקבועה שלי. השערות הקצרות, הכהות, יצרו חוצץ חדיר-אור, ודרכן השגחתי בפסיעות החפוזות של עובדי המחלקה, בגלגלים המכבידים של מיטות החולים ובגרירות הרגליים של קרובי המשפחה. זיהיתי את נקישת הסוליות של ד"ר אלפונסו, ואת אלה של מנהל המחלקה, פרופ' טוביה שץ. גם את גרושתו אימא הכירה, עוד מהדירה ברמב"ם. "אבל שלא תדעי", היא אמרה, אז לא ידעתי. וגם את טפיפות הגומי מפרות השלווה של האחות שטיפלה באימא הכרתי. וכשהפניתי את ראשי עוד הייתי תופסת את גבה מתרחק במדים הדהויים של בית החולים. קוקו גבוה, צהבהב, שהתנדנד מצד אל צד, בוהק ומרגיז. היא נראתה בדיוק כמו שאימא שלי ציפתה שהבת שלה תיראה – "אם אבא שלך לא היה דופק את התכניות" – ואימא שלי טרחה להגיד זאת, בכל פעם שההיא בדקה לה מדדים. ועם לכתה, דמותה של האחות מתגמדת לנגד עיני ונבלעת באחד החדרים, היו שבות שערותיי ומתמסרות לכוח הכבידה, ואיתן מידרדרות המחשבות אל רצפת הלינוליאום.
מכונת המשקאות הייתה במרחק עשרה צעדים ממקום מושבי. באין רואה, הייתי משלשלת לתוכה את אוצר המטבעות של אימא, מטמון בלום של עשרות אגורות שצברה בקנאות. בסיום הטקס, הייתי לוחצת על כפתור החזרת העודף. מן הפתח התחתון היו נפלטים מטבעות של חמישה שקלים או בימים ממוזלים, גם מטבעות של עשר. זה עזר לי להעביר את הזמן, ומימן לי את ארוחות הצהריים. הייתה לי סבלנות רבה. לפחות לזה. ולמרות הפיתוי, אף פעם לא קניתי משקה. חוץ מהפעם ההיא, בה איש המכונות התגנב מאחוריי בלי משגיח, ובניסיון נואש להסיר מעליי כל חשד להונאת מכונות, לחצתי על כל הכפתורים, ללא הבחנה. המשקה צלל מטה, והשמיע חבטה איומה כשפגע בתחתית. זה היה מיץ מנגו בטעם פחית, והיה עליו ציור של אננס רוקד סלסה. האיש של המכונות הגניב אליי מבט, ומיהר להסתלק משם. "את מבהילה אותם", הייתה אימא אומרת, "הם בולעים את הלשון בגללך".
ביום החמישי הגיע שליח עם פרחים. על הכרטיס היו חתומים חבריה לחוג הברידג' של אימא, ובתחתית הרשימה שמו של המדריך, ילד פלא בן 22 שניהל את המועדון ופלרטט עם כל האלמנות, ובראשן אימא. הזר עשה את האפקט, ולמשך בוקר שלם רכבה אימא על כיסא גלגלים בכל רחבי המחלקה, כשהזר נתון בחיקה. היא התאימה את גוון השפתון לצבע עלי הכותרת, ארגמן אטום עם נגיעות של גלוס. היא הייתה יפה ומגוחכת, ואני, כעורה ומגוחכת, הודפת אותה מפה לשם, מקימה רעש במכוון, שכולם יישאו מבט. בשעות הצהריים היא התעייפה, וביקשה שאמסור את הפרחים לחדר האוכל. השפתון שלה נמרח מהשיעול, והיא חזרה למיטתה בתבוסה ובהתה ממושכות בקיר.
***
הזמן היה אורח הקבע בחדר שכל הזמן נתן את אותותיו. החלפת משמרות הסניטרים. התמעטות תמיסת המלח בשקית העירוי. הטשטוש המחזורי, המסתורי, שתקף את אימא בלילות. הצללים המתארכים, הצללים המתקצרים, הגניחות הסדורות מבעד לווילונות. בשלב מסוים, הבנתי, לא תהיה עוד הזדמנות. זה עכשיו או לעולם לא.
"אימא".
היא מתעלמת ממני. עושה את עצמה לא שומעת, לא רואה, לא נושמת. זה מאט לה את ההזדקנות, היא טוענת, את המטבוליזם.
"אימא".
היא מסתובבת על צירה, מפנה אליי את הגב. כלוב הצלעות שלה עולה ויורד במאמץ.
"כתבו על אשתו של ד"ר אלפונסו בעיתון 'לאישה'".
זה בטוח ינער אותה מאדישותה.
"גרושתו", היא נוזפת בי, "אמרתי לך שהם בתהליכים", והנה היא כבר מתגלגלת על גבה.
"אז מסתבר שזה לא הפריע לה לצאת לארוחה ברושפלד עם השגריר שלנו בוונצואלה שהגיע לגיוס של הבת שלו, זו מ'כוכב נולד'", אני מוסיפה.
"מ-ה א-ת ס-ח-ה?", חדוות חיים פתאומית מותחת את עורה ומחליקה את חרושת הקמטים.
"אז בגלל זה הוא נראה מודאג", טון של תקווה צובע את קולה, "גם אני הייתי מודאגת אם ונצואלה היה נכנס לי למיטה".
"אמרתי מסעדה אימא, מי דיבר על מיטה?"
"תסמכי על אימא שלך שהיא יודעת על מה היא מדברת. יש לה ניסיון חיים, לא כמו לך".
"אימא, אני לסבית".
"את בכלל יודעת כמה משפחות אני הרסתי בגילך, רק מלחצות את הרחוב?"
"זה כבר ככה כמה שנים, בעצם זה תמיד היה ככה, אני לא יודעת למה לא סיפרתי לך כל הזמן הזה".
"שלינקה, את מדברת על אשתו של אלפונסו או על הבת של השגריר?"
קול כיוח.
"אני מדברת עליי. עליי ועל זה שאני אוהבת נשים".
"תביאי לי את האינהלציה".
הבאתי לה את האינהלציה.
"תקראי לאחות אורנה, אני רוצה שהיא תחליף לי את הזונדה. האחות הקודמת עשתה לי חור ביד".
לחצתי על הזמזם. יחלפו בין שישים שניות לחמש דקות עד שזנב הסוס הזהוב ייכנס לחדר ויהפוך את אימא מצד לצד. ובינתיים, התבצרה אימא בתנוחתה ושידרה אי-שביעות רצון.
"זה בגלל שלא הלך לך אף פעם עם גברים?"
"את רואה", התרוממתי והכיסא נפל לאחור מעצמת הקימה, "בגלל זה, ידעתי שתגיבי ככה".
"אני רק שואלת", צעקת הצטדקות נמלטה מגרונה, "אימא שלך רק רוצה לדעת. שבי כבר, את עושה לי דפיקות".
הרמתי את הכיסא, את התיק, את הצעיף והמעיל ואת שקית הבגדים שנפלה. הצטנפתי בתוך הסוודר גדל המידות שלי. היה לי קר.
"זה אני שלא התעניינתי בהם".
זה קשור לאבא שלך?
"איך זה קשור לאבא, לא הכול קשור באבא".
"הוא ידע?"
"כן, הוא ידע".
ארשת של עלבון האפירה את פניה.
"וחיכית שאימא שלך תמות כדי לספר לה, זה העניין?"
אורנה פרצה פנימה, בענייניות החייכנית שלה. "ומה שלומנו היום?" אני שונאת שהיא מדברת בגוף רבים. "איך אנחנו מרגישות?"
"הריאות שלי מגרדות והבת שלי שוכבת עם נשים, ומה אצלך, אורנה?"
אורנה כבשה חיוך וצבטה את צינורית האינפוזיה.
"ולמען האמת", אימא החלה רוטנת בקול, "אני די מבינה אותה. מי יודע, אולי הייתי עושה בדיוק כמוה".
אורנה מגניבה אליי קריצה קלה, ספק מדומיינת.
"אבל מצד שני, בלי האבא הזה שלה, שלי לא הייתה נולדת. מוגש כחומר למחשבה", היא מוסיפה.
אורנה נוטלת את פרק ידה של אימא, ואצבעותיה הדקות מאזינות לדופק. המבט שלה שקוע בשעון היד המוכסף. היא רושמת משהו איפשהו. מחשבתה נודדת וחוזרת לחדר, כשאימא מצביעה עליי.
"ומה את אומרת עליה?"
אורנה עוטה את החיוך המופתע שלה, החיוך המזויף שלה, הזיוף הבלונדיני שלה, הבלונד המטופח, המסורק, העשוי.
"היא מושלמת", אורנה משיבה מידית, באותה רכות בה היא מצווה על אימא לבלוע תרופה. אני נבלעת במושב.
"אימא די".
"אל תעשי לי 'אימא די', תיישרי את הגב".
אני מיישרת את הגב.
"תזיזי את הפוני מהפנים. כאלה פנים, קבורות מאחורי קש".
בשרוולי הסוודר נפערו שני חורים בצמר, ואני משחילה בעדם את האגודלים. השרוולים נוזלים לי על כפות הידיים ומסתירים את האצבעות. אימא שולחת ידה, הרעידות כבר משתלטות לה על כל הגוף, ומסיטה קצוות שיער מפניי עד שלחיי נחשפת, סמוקה ממבוכה. המגע שלה מחוספס. אורנה משתחלת מאחורי המיטה ומתקינה את בלוני החמצן. היא מכווננת את המיטה. גופה הזעיר עומד בסתירה מוחלטת לכוח שהיא מפעילה.
"היא מטושטשת מהתרופות", היא לוחשת, "אל תתרגשי".
אימא זולגת למצב שכיבה.
***
ד"ר אלפונסו ביקש שאצא מן החדר. אמרתי לו, "אני לא הולכת לשום מקום". ד"ר אלפונסו ביקש שאצא מן החדר. רופאה נוספת נזדעקה פנימה, והותירה את הדלת פתוחה עד שחלפתי בעדה. חיכיתי בחדר המשפחה. הצמדתי את שתי ספות העור השחורות ונשכבתי על צדי, ללא תמיכה לראש. גבר חרדי נכנס לחדר, ונסוג מיד. האורות שבתקרה כבו מעצמם, משלא נרשמה תנועה בחלל. גם אם רציתי לא יכולתי לזוז לשום מקום, רק המחשבות נדדו לכל פינה ונצמדו לפרטים. כוסות המים ליד מכונת המים, שנראו כמו נלקחו מבדיקות שתן. מתקן מגבוני הידיים, שהיה ריק מתוכן. עקבות של קפה שחור שנותרו בכיור. הזגוגית האטומה שהשקיפה אל המעליות. החריקה המונוטונית של דלת שירותי הנכים, משב הקור העדין שבקע מפתחי האוורור וסחף אתו ריח של חומרי חיטוי.
לבסוף נרדמתי, אני לא בטוחה לכמה זמן. התעוררתי ממגע יד על כתפי, אבל מיאנתי לפקוח עיניים. רציתי להמשיך לחוש במגע היד, בבשרניות החמה שלה, אך היא ניתקה ממני.
שמעתי את שמי.
"שלי".
ד"ר אלפונסו עמד מעליי וחיכה בסבלנות שאזדקף. הגבות שלו התחברו ליחידה אחת, והפנים שלו היו מעוכות. מי חשב שלמלאך המוות יהיה מבטא דרום אמריקאי כבד, ומגע כל כך רך.
כששבתי לחדר של אימא, היא הייתה מכוסה בשמיכה, מכף רגל ועד ראש. האח שהיה בחדר פינה את השטח במהירות, חומק מקשר-עין. הוא גלגל אתו מכונת הנשמה, ועל מכנסיו היו טיפות יבשות של דם. הוא הסתובב אליי. מבט כחול, מגשש, עייף ממשמרת שעוד לא הגיעה לקצה. "היא מלמלה 'ימין', 'ימין', קצת לפני הסוף. חשבנו שכואב לה בצד ימין, ניסינו לעזור".
"זה בנימין", תיקנתי אותו, והוא נאלם. מה הוא יודע בכלל. רציתי לעצור אותו, לקשור אותו בתלתליו למכונה ואת המכונה לתקוע כטריז בדלת, אל תשאיר אותי אתה לבד, אני לא אעמוד בזה. אבל הוא חמק החוצה.
"אימא?"
היא לא ענתה. זו הייתה הדרך שלה להגיד: "תפסיקי להציק, אני מתה, תמשיכי הלאה ותעשי משהו עם הרעמה הזו". המכונות היו כבויות. החדר דמם. שלחתי יד ארוכה, מהססת, אל הסדין, והסטתי אותו מעל לראשה. פנים מאובנים, פה רפוי. צהבהבות מסוימת השתלטה על עורה והפכה את תוויה למקשה אחת. לראשונה, יכולתי להבחין בדמיון בינינו. עכשיו, כשהייתה לא יותר מגופה. אני באמת צריכה לצאת יותר, עלתה בי מחשבה. לחיות. חשתי בפעימות הזמן, בצפצופיו. בהתחלפות של התאים. תא חי, תא מתחלק, תא נושר ומתפרק. מהר. לפני שיבואו אלה שמגלגלים גופות במסדרונות.
תיק האיפור של אימא נח בארונית המתכת. שקשקתי בו. הרוכסן נפתח בתנועה חמאתית ומבעד לפתח התגלו שפורפרות ועפרונות. שלפתי מהכיס הצדדי את המראה המתקפלת. השענתי אותה על הירך המכוסה של אימא. היא הייתה יציבה ולא רעדה בכלל. בתוך צנצנת זעירה הייתה משחה בהירה בצבע עור. רוקנתי את תכולתה אל קערת ידי וספקתי את לחיי. פניי נצבעו בשכבה עבה ואחידה. הצלקות נעלמו, ואיתן קמטי ההבעה. מן המראה ניבטה אליי מסיכה חיוורת. הברשתי את לחיי באבקה הכתומה שמצאתי. ואת קצה האף ואת המצח והסנטר. הכתמים נראו כמו חבורות יבשות, או כהתפוצצות כלי דם שנקוו לשלוליות. את הקופסה עם המכסה השחור לא הצלחתי לפתוח. הציפורניים שלי היו אכולות מדי מכדי לתפוס במנוף הזעיר. הטחתי את הקופסה על מעקה הברזל של המיטה, והמכסה נבקע לשניים וחשף איים זוהרים של צבע. בקצה אצבעי בחשתי בכל אחד מהם – בכחול המתכתי בירוק הזרחני בחום הגופריתי בצהוב החולני – ומשחתי בתנועות רציפות את ארובות העיניים. פס אחד. פס שני. חידדתי את העיפרון השחור. החוד נשבר. בקצהו הקטום שרטטתי שתי מסגרות מסביב. הקווים שהצטיירו היו שבורים, וחרגו אל רקותיי. מרחתי דבק על מניפות הריסים שמצאתי, והצמדתי אותן אל עפעפיי. הדבק הדביק את עיני השמאלית, שנותרה עצומה למחצה, והמשיכה לפרפר מעצמה. תוחם חום לשפתיים, נפח בדיוני לתפיחוֹת לא קיימות, וליפסטיק אדום, תקיף, שהכתים את שיניי הקדמיות. שתי מדבקות של נקודות חן. אחת במרכז הלחי, תחליף לגומה, השנייה בקצה "האף הנוכח". שיער. הרם ומשוך. רכנתי אל עבר בבואתי. שרבבתי את שפתיי ונשקתי לאוויר. שתומת עין, פרצתי בבכי.
אורנה הופיעה משום מקום, מתנשפת. בהלה אחזה בה כשראתה את פרצופי המקושקש, המנוזל, שנמס לנגד עיניה בשובלים ארוכים של פיגמנטים בוצניים. היא אחזה בעורפי וקברה את ראשי בכתפה. היא חיבקה אותי. חיבוק ארוך מן הרגיל.
