"טיח" – מאת תומר חורב – מקום ראשון בתחרות פרס אלמוג 2018

היא עומדת בסלון הריק. מתבוננת בקירות החדשים, הלבנים. הכל כבר פונה והכל נארז. שיר מתהמהם על שפתיה בשקט, והקירות החשופים קולטים את הקול, שואפים אותו לקרבם, מכפילים ונושפים אותו בחזרה. השיר מוכר, אבל היא לא מצליחה להיזכר בשם ובמילים.

בעוד רגע תעזוב את הדירה, זו שהיא קוראת לה בית. הם עוברים למקום חדש, לעיר אחרת. הילדים לא רוצים לעבור, וגם היא לא ממש רוצה. אבל זו הדרך היחידה לדעתה בה יוכלו לפתוח דף חדש. את הדירה קנו כשהייתה בהריון הראשון, החליטו שהגיע הזמן לקנות נכס, שהילדים יגדלו במקום משלהם. אחר כך היה הריון שני, ושלישי. אבל אז המפעל שעבד בו נסגר, נמכר לאיזה תאגיד בינלאומי שהעביר את היצור לחו"ל, והוא התקשה למצוא עבודה חדשה. הם דווקא הצליחו להסתדר, ההורים עזרו קצת, והייתה העבודה שלה, והקצבה שלו.

בכל בוקר היה קם מוקדם כדי לשמור על מסגרת, מכין לילדים כריכים לבית הספר, מתקלח, מתגלח, לובש בגדים מגוהצים ויוצא לחפש עבודה במשרדי כוח אדם, בלוחות דרושים, משוטט באזורי תעשייה בסביבה, דופק על דלתות ושואל.

כעבור זמן קצר הפסיק לדפוק על דלתות. תחושה לא נעימה, אולי כמו של קבצן הייתה חולפת בגופו כשהדלת הייתה נפתחת. וגם הפסיק להגיע לאזורי התעשייה. כי כשהיה מסתכל על הפועלים, בחולצותיהם הכחולות אוכלים במהירות במסעדות הפועלים, גל של בחילה היה מציף אותו.

אחר כך גם הפסיק לעיין בלוחות הדרושים. תמיד היו בהם אותן מודעות שלא השתנו, ולא הציעו דבר התואם לכישוריו. ואחרי שהגיע בפעם השנייה לכל אחד ממשרדי כוח האדם ושם לב לקוצר הרוח של הפקידים והפקידות שלא הציעו לו דבר החליט שלא לסור לשם יותר.

אחרי כמה שבועות כבר לא גיהץ את בגדיו, התרשל בגילוח ודילג על מקלחות. בכל בוקר היה קם מוקדם, נותן לאשתו להכין כריכים לבית הספר ואחרי שבני הבית היו יוצאים היה מתיישב לחפש עבודה באינטרנט.

אחר כך הפסיק לקום מוקדם. היה קם, מכין לעצמו קפה שחור ויושב מול המחשב. הוא חזר לעשן, שניהם הפסיקו עוד לפני שרכשו את הבית, וריח העשן שפעם אהבה שיגע אותה. היא צעקה עליו. הוא צעק עליה. צעק על הילדים. איים.

אחר כך הפסיק לצאת מהמיטה ושכב שם כל היום, בלי לעשות כלום, ורק בלילה כשכולם ישנו היה קם. היא דיברה עם רופא המשפחה שזימן אותו לביקורת שגרתית ואז שוחח אתו, רשם לו כדורים, והפנה אותו לטיפול. המצב השתפר קצת, והפסיכולוגית חשבה שכדאי לו למצוא עבודה, כל עבודה, ובגלל שהתרגל לחיות בלילות פנה לעבוד כסייר בחברת אבטחה.

ובאחד הימים כשחזרה מהעבודה מצאה את הדלת נעולה. המפתח שלה לא הצליח להיכנס עד לסוף המסילה, נראה שהמפתח שבפנים חוסם את דרכו. היא החלה לדפוק על הדלת, אך לא נשמע שום דבר מבפנים. איזה דביל חשבה לעצמה, הלך לישון ושכח להוציא את המפתח. היא ניסתה לצעוק לו, אבל המוסיקה בתוך הדירה הייתה חזקה. נראה לה מוזר שהוא ישן בכזה רעש. היא התחילה ללחוץ על פעמון הדלת, מקווה שהזמזום הצורם יעיר אותו. השכנה ממול יצאה לראות מה קורה. "הכל בסדר?" שאלה. התחושה שהכל לא בסדר חלחלה למוחה. היא שלפה את הטלפון וחייגה אליו. מתוך הדירה נשמע צלצול הטלפון שלו, אבל לא הייתה תשובה. פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. הטלפון הבא היה למשטרה. המוקדנית אמרה לה להמשיך לדפוק על הדלת, עד שתגיע הניידת ששלחה, ושלא תנסה לפרוץ פנימה בכוח.

"רוצה לחכות אצלי" הציעה השכנה, ואחרי התלבטות קצרה בחרה להמתין לשוטרים ליד הדלת. כשהניידת הגיעה כעבור דקות ספורות היה איתה גם אמבולנס. מהניידת יצאו שוטרת ושוטר. השוטרת שאלה כמה שאלות ופנתה לשכנה, ביקשה את רשותה להכניס אותה אליה עד שיבררו את העניין. היא רצתה להישאר, אבל השוטרת אחזה בידה ולקחה אותה איתה לדירת השכנה שכבר הרתיחה מים. הם המתינו עוד כמה רגעים עד שהגיע צוות כיבוי אש עם ציוד פריצה ובתוך דקה היו בדירה. אחרי כמה שניות נכנס השוטר לחש משהו באזנה של שותפתו וחזר לדירה.

"אני מצטערת" אמרה השוטרת, "בעלך נפטר".

"מה?! אני רוצה לראות אותו". רעד תקף את גופה.

"לא כדאי" השוטרת דיברה בשקט, אבל בתקיפות.

"מה לא כדאי?!" היא צעקה, "מה קרה לו?" דמעות שעמדו בגרונה כבר החלו לפרוץ.

"אני מצטערת, הוא התאבד", השוטרת לחשה את המילה בשקט, כאילו מקווה שטון דיבורה יעזור. "יש מישהו שיכול לעזור לך?" הוסיפה אחרי שתיקה קצרה.

"לא!!!" הצרחה נשמעה בכל הבניין. היא ניסתה לרוץ לדירה, אבל השוטרת אחזה בידה וחיבקה אותה. בהתחלה לחסום ואחר כך לנחם. ולא היה לה רצון אמיתי להתנגד, ודווקא החיבוק הזר ניחם אותה. השוטרת התקשרה להוריה והזעיקה אותם לבוא. הילדים הגיעו ונלקחו גם הם לדירת השכנה. ובסוף לקחו אותו בשק שחור לאמבולנס.

וצוות של זק"א הגיע ורק אחרי שהם נסעו אמא שלה נכנסה לדירה ולקחה להם קצת בגדים.

והיא שאלה אותה מה יש בפנים.

ואמא שלה אמרה שכבר ניקו כמעט הכל, אבל לא כדאי להיכנס.

ורגע לפני שנסעה עם הילדים להוריה, לעיר ילדותה, התפרצה פנימה.

ורק אחרי שהריחה את חומרי הניקוי ראתה כתם חום על הספה.

ואחרי שנסעו אמא שלה התקשרה לאיזו חברת ניקיון.

ולמחרת כשבאו לדירה אחרי הלוויה הכל היה נקי, והספה לא הייתה שם בכלל, וריח חזק של אקונומיקה מילא את האף עוד בחדר המדרגות.

ואחרי השבעה הפסיכולוגית שלו היתה לשלה, וקופסת הסיגריות שלו המשיכה להתרוקן, כי עכשיו גם היא חזרה לעשן.

"אני לא מבינה" היא אמרה, "חשבתי שיש שיפור". "זה הזמן הכי מסוכן", הסבירה הפסיכולוגית. "בשיא הדיכאון, כשהאדם הכי למטה אין לו כוח לכלום, בקושי לצאת מהמיטה. אבל כשזה משתפר מעט פתאום יש קצת אנרגיה. מתחילים לחשוב על מה שהיה, מפחדים לחזור לשם, עולים רעיונות. המצב אולי השתפר אבל הוא עדיין לא מספיק טוב. בדרך כלל מתגברים על זה, לפעמים לא".

באחד הטיפולים היא סיפרה לפסיכולוגית שקשה לה להיות בסלון. היא חושבת על הקירות שנוקו ביסודיות, ומדמיינת טיפות זעירות, מיקרוסקופיות של דם שעדיין נמצאות שם. "ומה את מרגישה לגבי זה?" הקשתה הפסיכולוגית. "זה עושה לי בחילה". פניה התעוותו לרגע.
השתררה שתיקה, ואחרי כמה רגעים הוסיפה שהבעיה היא לא רק שזה מגעיל, אלא שזה כאילו הוא עוד שם. נפקד – נוכח, מת – חי. זה לא מתאים לי. אחר כך בדרך הביתה תלשה מודעת "צבע ביתך" מעמוד חשמל ולמחרת בזמן שהצבעים התייצבו למשימה נסעה לסניף איקאה וקנתה סלון חדש.

בפגישה הבאה סיפרה לפסיכולוגית על המעשה, ועל גוון השלג הצח שבחרה והשזלונג שעומד במקום שבו הייתה הספה שנזרקה, שיכול ממש להתאים גם לקליניקה. "ואיך את מרגישה עכשיו?" לפסיכולוגית תמיד היו שאלות. "אממ…  עכשיו זה לא מגעיל" היא ענתה במהירות ושוב השתררה השתיקה הטיפולית ובסוף היא אמרה. "אני פוחדת לגעת בקיר. כאילו הוא עוד שם מתחת לשכבת הצבע. מנסה לצאת ולא יכול".

אחר כך פנתה לאיזה קבלן שיפוצים, אבא של ילד מהגן של השני, שהכיר את הסיפור והסכים לסייע. יש לו פועל שיכול להתחיל מיד ובמחיר סביר. בתוך יומיים ארזה את הילדים ואת עצמה ושוב נדדו לבית הוריה. היא באה ביום הראשון וראתה את הפועל מניף את מכשיר הסרת הטיח ופשוט מקלף את כל הקיר, עם השלג הצח, וכל רקמת גוף שיכלה לדמיין שנותרה בסלון אחרי הירייה. קירות הסלון התערטלו, אפשר היה לראות חגורות בטון, לבנים וצנרת ישנה. כמו גוף שמופשט מעורו והשלד נחשף טיפין טיפין.

כשסיפרה את זה לפסיכולוגית אחרי שהעבודות הסתיימו היה נדמה לה שנימה של שיפוטיות נמסכה בטון הדיבור שלה. "את בטוחה שהבעיה בקיר?" תהתה הפסיכולוגית. "אני משערת שהבעיה בראש, אבל הטיפול שהמלצת לבעלי לא ממש עזר" ענתה. "אולי כדאי שתחליפי מטפלת…" ירתה הפסיכולוגית במהירות, ואחרי רגע התעשתה והוסיפה "אני לא בטוחה שאני מועילה לך". היא הנהנה ושתיהן הסתכלו בשעון, נשאר עוד מספיק זמן לפגישתן האחרונה. הפסיכולוגית היססה מעט ואז שאלה. "את כועסת עליי? או שאת כועסת עליו ומוציאה את זה עלי?"

"אני לא כועסת עליך. ועליו… הכעס שלי עליו משתנה כל הזמן. בהתחלה כעסתי בגלל מה שהוא עשה. בן – זונה אמרתי לו, אם לא היית מת הייתי רוצחת אותך. אבל אחרי כמה זמן הגעתי למסקנה שבאופן יחסי זה באמת הפתרון הכי טוב שהיה. את יודעת, שקלתי לעזוב אותו, אבל פחדתי. פחדתי גם להישאר. לפחות עכשיו אני לא פוחדת, וביטוח החיים גם סגר את המשכנתא". השתררה שתיקה קצרה בחדר ואז נמשך דיבורה.

"אבל למה בבית?
לא יכולת לקום ולצאת. לרדת במדרגות ולהיכנס לאוטו.
לא, בעצם אני צריכה את האוטו.
לרדת במדרגות.
לצאת מהלובי של הבניין.
לצעוד לתחנת האוטובוס שבקצה הרחוב.
לקחת אוטובוס שיוצא מהשכונה.
להישאר עליו עד שיגיע לעיר אחרת.
ושם לרדת ולעשות מה שאתה רוצה, בכל מקום שאתה רוצה.

ולהשאיר מכתב. כוס – אמק, לא יכולת להשאיר איזה מכתב?"

אני רוצה מכתב, היא התייפחה לתוך כתפה של הפסיכולוגית שחיבקה אותה, מניחה את החוקים בצד בגלל שזו פגישתן האחרונה. "את יודעת שגם לא ראיתי אותו, זאת אומרת את הפנים. רציתי לראות אותו עוד פעם אחת, להיפרד וכל פעם אמרו לי לא. ניסיתי להתעקש ואבא שלי, שהיה זה שזיהה אותו באופן סופי אמר שהפנים שלו נמחקו לגמרי. בלוויה עמדתי ליד הגופה, העטופה תכריכים, וכל כך רציתי לגשת ולפתוח אותם. להעיף מבט. ואבא שלי כאילו הרגיש ושילב את זרועו בזרועי, כאילו כדי לתמוך, אבל באמת בשביל לעצור."

אחרי שנרגעה מעט הן התחבקו שוב וכשנפרדו אמרה לה הפסיכולוגית שכעס שיוצא החוצה מנחם מעט, וזה טוב, אבל כמו מוגלה הוא ממשיך להצטבר בפנים וכדאי לטפל בזה. לא משנה איך, ועם מי.

היא עדיין עומדת בסלון הריק. מתבוננת בקירות החדשים, הלבנים. הכל כבר פונה והכל נארז. שיר מתהמהם על שפתיה בשקט, והקירות החשופים קולטים את הקול, שואפים אותו לקרבם, מכפילים ונושפים אותו בחזרה. היא מנסה להיזכר במילות השיר, או לפחות בשמו.

הסיגריה שהיא מחזיקה בוערת בידה, עומדת להיגמר. היא מפשפשת בתיק ומוציאה את הקופסא. היא מרגישה שהיא כמעט ריקה. מטלטלת אותה בידה ושומעת את הרשרוש. אחר כך היא פותחת את הקופסא ויש בה סיגריה אחת. סיגריה אחרונה. היא לא מוצאת את המצית ולבסוף משתמשת בזנב הסיגריה שבידה על מנת להצית את החדשה. ונשארת בסלון הריק עד שהיא מסיימת לעשן.

אחר כך היא יורדת לרכב, יש עוד זמן עד לסיום יום הלימודים והיא מחליטה לבקר בבית העלמין. מאז הלוויה לא הייתה שם. לא בסוף השבעה, לא בשלושים, לא בגילוי המצבה. אבל כעבור כמה דקות היא מחליטה לעזוב, לא מוצאת את עצמה שם. ביציאה מבית העלמין זקנה מוכרת תותים טריים. שדה התותים גובל בבית העלמין והם נקטפו ממש לפני רבע שעה. היא קונה קופסא קטנה והתותים מתוקים – מתוקים.

אחרי שהיא נכנסת לאוטו היא שמה עוד תות בפה וחושבת שהאדמה של מקשת המתים ושל שדה התותים מתערבבות זו בזו, מעשירות זו את זו. אולי בגלל זה התותים כל כך מתוקים. היא נוסעת לאסוף את הילדים ובדרך מדליקה את הרדיו, המוסיקה מחזירה לה את הזיכרון, לשיר ששמעה מתוך הדירה כשעמדה מהעבר השני של הדלת.