"עכבר מעבדה" מאת יובל אטיאס – מקום ראשון בתחרות פרס אלמוג 2019

עכברי מעבדה לא זוכים להזדקן. זאת המחשבה היחידה שמעסיקה את הנערה על גג הבניין. ואם הם כן זוכים לעבור את גיל עשרים, הם כנראה עכברים מרדניים שברחו מהכלוב. ועל כך מצפה להם עונש וודאי של מוות אלים.

השמש טובלת בקו המים הרחוק, נעלמת בין גורדי השחקים ואורות העיר. הנערה עומדת לבדה, כפות רגליה יחפות ומדיה האפורים קרועים. היא לא מצליחה להתיק את מבטה מגווני הכתום והאדום הנפרשים בשמיים.

כמה שקיעות עוד נותרו לה לראות? היא בטח יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת. וכמה שקיעות כבר ראתה בחייה? הן מכסות את אצבעות היד השנייה.

עכברי מעבדה לא זוכים לראות את השמש.

הכאב ברגלה מחזיר אותה למציאות. דם זולג אל חומר הבידוד, מכתים את הלוחות האפורים. פחד שוטף אותה, עובר כמו גל מים קרים במורד עמוד השדרה.

היא משאירה עקבות.

ועכבר מעבדה שמשאיר אחריו סימנים יחזור במהירות לכלוב.

היא קורעת בתנועה מהירה את שרוול החולצה ומשתמשת בו כתחבושת, קושרת אותו צמוד לשוק. זה עוצר את הדימום, לפחות בינתיים.

החתך עמוק והתחבושת לא תחזיק מעמד זמן רב. היא נפצעה כשקפצה בין הגגות. הרגל שלה נתפסה בחתיכת ברזל בולטת, ועם התנופה הבשר נמשך בקריעה.

במכלאה, החוקרים מרדימים עכברי מעבדה פצועים בלי תקנה. אין זמן להיפרד או להתכונן. פתאום מישהו לא מגיע לחדר האוכל, נעלם מהמרפאה. מוקם באמצע הלילה בעונת השפעת ולא חוזר.

הם אף פעם לא חוזרים.

המחשבה מוציאה אותה מהטראנס שהייתה שבויה בו. היא מתחילה לזוז. לרדת מהגג, להגיע להמוני האנשים ברחוב. להיעלם.

רק ככה היא תצליח לברוח.

בקצה הגג יש סולם חירום. היא תופסת בשולי הברזל ומתחילה לרדת. הבניין שבחרה גבוה. שבע, אולי עשר קומות. פה למעלה רוח קרירה נושבת, מטלטלת מעט את הסולם כשהיא יורדת כמו קוף קטן.

תמיד הייתה זריזה. פעם, במוסד לילדים, המטפלות היו קוראות לה קופיפה. הן תמיד מצאו אותה הפוכה על הנדנדה בחצר, או על העץ בקצה השכונה.

היה לה שם אחר אז. שם אמתי. עכשיו היא לא מצליחה להיזכר בו. סופי, אולי? או רוני? משהו עם סיומת נחמדה. כמו שם חיבה.

הסולם נגמר מטר וחצי מהרצפה. אולי אחרים היו מפחדים, דואגים מהשוק הפצועה. לא היא, כבר אין לה מה להפסיד.

היא קופצת.

הקרקע פוגשת אותה קשה ורטובה. הרגל הפצועה חוטפת זעזוע שעולה עד לעמוד השדרה. הנערה פולטת צעקת כאב ועיניה נפערות בחוסר אונים.

אי שם מעליה, יונה הומה צרחה חייתית. אחרי רגע גוף כהה מסתחרר באוויר ונוחת לידה בחבטה מרעישה.

הנערה מסיתה את המבט מהגוף הקטן ומהכנפיים הפרושות באומללות. אי אפשר להציל את היצור המסכן.

זאת הקללה שלה. הקללה שהם שתלו בה. אילו הייתה יכולה, בטח הייתה בוכה למראה הגוף הקטן. אבל היא לא יכולה לבכות כבר שנים וגם אין לה זמן. כי פתאום היא רואה אותם.

רכב כהה נעצר בכניסה לסמטה. היא תזהה את החלונות הכהים, את הגלגלים הגדולים ואת הסמל המשולש בכל מקום.

הם.

היא קמה בבת אחת, מתעלמת מגופה הכואב. האדרנלין יתחיל לפעול עוד רגע והיא לא תרגיש כלום. עכשיו היא חייבת לצאת מכאן.

דלתות הרכב נפתחות, אבל הנערה כבר לא שם. היא רצה.

צעקות נשמעות מאחור.

הם לא ישלפו אקדחים, היא בטוחה בכך. היא עלתה להם כל כך הרבה כסף, הם מתכוונים לתפוס אותה בחיים. אחר כך, כשיוציאו ממנה את מה שצריך, אז היא תהיה מיותרת שוב…

הרגליים שלה מחליקות על האספלט הרטוב, אבל היא לא נעצרת. מי שעוצר לא שורד.

מי שעוצר לא נשאר חופשי.

מאחוריה, החוקרים רצים. הם צועקים לה לעצור, קוראים בשמה.

לא, לא בשמה. במספר הסידורי שלה.

עכבר מעבדה, כבר אמרנו?

הצעדים מתקרבים. הם יותר מהירים ממנה. ואיך לא יהיו? החוקרים בריאים. הם זוכים לאוכל מזין וללילות מלאים בשינה ארוכה. הגוף שלהם לא משמש למחקר. לא מחדירים להם דברים, מוציאים מהם איברים, משתילים אחרים.

היא מנסה להגביר קצב, אבל הנשימה שלה מתקצרת והלב עובד כפול. היא לא רגילה לכל התנועה הזאת. השרירים שלה חלשים ועייפים. הצעקות מתחזקות, הם כל כך קרובים.

היא פונה ימינה לתוך סמטה נוספת וכמעט מאבדת שיווי משקל, כשידיים חזקות תופסות אותה.

לא!

היא לא מוכנה לזה. היא חופשיה עכשיו, היא לא תחזור לכלוב. היא לא תסכים!

היא נאבקת, בועטת ומתפתלת בתוך הידיים החזקות, צווחת בכאב. אבל הידיים לא משחררות אותה. כף יד ענקית חוסמת את הפה שלה כדי להשתיק את הצרחות.

גוררים אותה לאחור, לתוך דלת שלא ראתה עד עכשיו.

זהו. זה נגמר. הנשימה שלה הופכת מהירה, שטחית. היא כל כך רוצה לבכות. אבל דמעות ירטיבו את המתכת, ולכן הוציאו לה את צינוריות הדמעות.

האצבעות לוחצות על הלחי שלה והיא נושכת את בשר כף היד בכוח. השובה שלה מקלל בלחש.

"ששש," אומר הקול באוזנה, "תפסיקי".

ואז היא שומעת את הצעקות.

החוקרים. הם מחפשים אותה. אבל אם הם עדיין מחפשים, מי תפס אותה?

הגבר מאחוריה משחרר את פיה ומושיט את גב כף ידו מול עיניה. הברקוד ברור על העור השזוף.

עכבר מעבדה. כמוה. אבל איך? היא מעולם לא שמעה על אף אחד שהצליח לברוח. לא שהחוקרים מספרים להם משהו בכלל.

"אני הולך לשחרר אותך עכשיו. טוב?"

היא מהנהנת בשקט.

"את לא תברחי?"

היא מטלטלת את ראשה.

"ולא תילחמי בי?"

עוד טלטול. אם הוא חושב שהיא דוברת אמת, הוא טיפש.

הגבר משחרר אותה והיא מתרחקת במהירות, נצמדת אל הדלת. היא שוקלת לפתוח אותה ולברוח, אבל החוקרים בחוץ. והיא סקרנית מידי.

היא מעיפה בו במבט. הוא בכלל לא גבר. קצת יותר מבוגר ממנה, אולי, אבל בבירור עדיין נער.

עיניי קפה עמוקות מושכות אותה מיד. כל כך שונות מעיגולי המתכת הבוהקים שלה.

אחר כך היא רואה את הצלקות בקרקפת. את השיער הארוך שלא מכסה אותן לגמרי. את הכתמים הכהים המשונים על העור.

הוא חזק וגבוה יותר מכל הנערים שראתה במכלאה. אבל הוא עדיין עכבר מעבדה.

"הם רודפים אחרייך?" הוא מניד בראשו לכיוון הדלת.

היא מהנהנת.

"ברחת מהמכלאה?"

שוב הנהון.

"הוציאו לך את הלשון?"

זאת הייתה יכולה להיות הקנטה, אבל הוא שואל בקול רציני. יש עכברים שתלשו להם את הלשון. זאת לא תהיה הפתעה גדולה. היא מנידה בראשה ומצביעה על העיניים. זה כל מה שהם עשו לה.

זה מספיק, כמובן.

"כן, אי אפשר לפספס", הוא אומר ואז בוחן אותה שוב. "שמעי, ראיתי את המכונית והייתי חייב לדעת מה הם עושים כאן. הם לא מגיעים לאזור הזה סתם. לא ציפיתי למצוא פה אותך".

היא שותקת. אולי הוא ילך ויעזוב אותה לנפשה.

אבל הנער מעקם את האף, כאילו ציפה להסבר כלשהו. "אז את רוצה לבוא איתי או לא?"

לבוא איתו? לאן? והאם אפשר לסמוך עליו? יש לו ברקוד על היד, וברור שהוא עכבר מעבדה שאוכל כמו שצריך. אולי במקום ממנו הוא בא יש אוכל.

היא גוועת ברעב. מאז הבריחה, היא לא הכניסה כלום לפה. וגם לפני זה לא ממש האכילו אותם.

"אני לא אפגע בך," הנער מציין. "אם הייתי רוצה, כבר הייתי הורג אותך. את לא חושבת?"

לא אם היא הייתה הורגת אותו קודם. אבל הבטן שלה מגרגרת בקול רם בדיוק באותו רגע. הנער מחייך.

"יש לי אוכל, אם את רוצה".

היא לא מצליחה להתווכח עם זה. הרעב מנצח והיא מסמנת לו להוביל.

הנער מוליך אותם דרך דלת נוספת בקצה השני של המבנה, אל תוך הרחובות העמוסים. היא משפילה מבט לרצפה, מסתירה את עיניה מבני האדם. מספיק שאזרח אחד יראה אותה, והיא אבודה.

היא מובלת בין הבניינים, אל סמטאות עמוסות בחנויות ובאנשים. בסופו של דבר הנער נכנס למסעדה סינית קטנה.

הריח הוא זה שגורם לה להרים את העיניים. היא מעולם לא טעמה אוכל שמריח ככה. חם, וחזק ו- ועשיר. הנערה בולעת רוק בכוח ורגליה מתנודדות תחתיה.

הריח הופך את הרעב לבלתי נסבל.

"דודה?" הנער קורא אל המסעדה הריקה. הנערה ממצמצת ועיגולי המתכת בעיניה מסתחררים בפליאה. יש לקללה גם יתרונות. מאז השינוי הראייה שלה חדה ורחבה. היא רואה הרבה יותר ממה שרואים אחרים.

וכרגע, המסעדה הזאת צבועה באדום.

לא אדום כמו הדם שמטפטף לה מהרגל. אדום רך, כמעט כתום במקרים מסוימים. כזה שעושה לה חם בלב. שולחנות עגולים עם כיסוי פלסטיק אדום, צנצנות רוטב בהיר, דלפק הזמנות מכוסה פלסטיק זול ושחוק, אקווריום עגול עם דגים זהובים, קישוטים עגולים משתלשלים מהתקרה, זהובים ואדומים לסירוגין.

ובכל מקום – הריח המשגע של אוכל חם. מזל שהחוקרים לא שיחקו עם האף שלה.

"מה זה?" מקרקר קול מאחוריה והיא קופצת בבהלה. הזקנה נמוכה ממנה בשני ראשים. זה לא מונע ממנה לנסות להיראות מאיימת. היא משלבת ידיים רכות על החזה ומרימה את הראש בהתרסה.

"הם רודפים אחריה, דודה," הנער מסביר. "מצאתי אותה לפניהם".

הזקנה מהמהמת ובוחנת אותה בזריזות.

"מה את יודעת לעשות?"

מה? הנערה מטלטלת את הראש. היא יודעת לטפס על עצים.

"מה הם נתנו לך? זה חייב להיות משהו מועיל אם הצלחת לברוח. מה זה?"

זה לא ברור מאליו? הנערה מצביעה על גלגלי המתכת החלקים שמשמשים לה עיניים. היא יודעת שצבעי המסעדה מסתחררים על פני המתכת, מתערבבים לכתמים מבריקים ומתפשטים כמו תיון במים רותחים.

היא ראתה את עצמה פעם במראה ונחרדה. העיגולים נראים כל כך גדולים בתוך ארובות עיניה. ממש כמו כדורי גולף מתכתיים. העכברים האחרים פחדו ממנה, אמרו שהיא נראית כמו מפלצת.

נדמה שזה לא מטריד את הזקנה.

"ראיית רנטגן?"

הנערה מנידה בראשה.

"לילה?" הזקנה אומרת בחוסר אמון.

לא.

"אז מה הסיפור? את צריכה לגלות אם את רוצה להישאר."

הנערה מהססת. להראות להם משמע לסכן את עצמה. אבל אולי הם יגנו עליה. אולי הזקנה תאכיל אותה כמו שהיא מאכילה את הנער.

היא מצביעה על אחד הדגים באקווריום.

הזקנה מהנהנת בבלבול מסוים. הסקרנות גוברת על הפחד.

הנערה מישירה את מבטה אל תוך האקווריום ופוערת את גלגלי העיניים המתכתיים שלה. שלושה דגי זהב שמנמנים שוחים בנחת בתוך מיכל הזכוכית. כשהיא הייתה קטנה, היה להם אקווריום דומה במוסד לילדים. בכל יום ילד אחר היה אחראי לתת להם אוכל מקופסת הפלסטיק הקטנה. היא אהבה לראות אותם מתנפלים על החתיכות הקטנות ובולעים אותן בשלמותן.

מעניין מי מאכיל את הדגים שלהם במוסד. אולי כל הילדים נלקחו והדגים גוועו ברעב.

הנערה ממקדת את עיגולי המתכת בדג אחד שמן ומתרכזת. חום מבעבע בה, דומה מדי לכעס.

"בשם אלוהים!" הזקנה צווחת.

הנערה ממצמצת ומשפילה מבט, בזמן ששני המארחים שלה רצים לאקווריום בפנים חיוורות. היא לא צריכה להסתכל כדי לדעת מה הם ימצאו.

הדג השמן צף חסר חיים, מבושל היטב כאילו מישהו הרתיח את מי האקווריום.

כשהם מסתובבים חזרה, היא נרתעת. היא ראתה את ההבעות האלו בעבר. תערובת של פחד והתרגשות. את הפחד היא מבינה. מי שלא יפחד ממנה הוא טיפש גמור.

ההתרגשות היא זאת שמטרידה אותה. זאת התרגשות של חמדנות. היא ראתה את ההבעה הזאת אצל החוקרים, בפעם הראשונה שהראתה להם מה היא יכולה לעשות.

"את יכולה להרוג בעזרת הדבר הזה?" הזקנה שואלת בעיניים נוצצות.

הנערה נסוגה אחורה. היא לא יכולה להישאר כאן.

"ככה ברחת, נכון? הרגת את המדען שטיפל בך", הזקנה מנחשת וחיוך חסר שיניים נפרש על פניה. "לא סתם הם רודפים אחרייך".

היא מטלטלת את ראשה וצועדת לאחור באיטיות. היא לא אוהבת את המבט על פניה של הזקנה.

"הם בטח לא ציפו לכוח כזה, אחרת הם לא היו משתילים לך את העיניים האלו," הזקנה ממשיכה, "ואת פשוט ברחת להם. את בטח יקרה מאוד".

"דודה", הנער מזעיף פנים, "מספיק".

אבל הזקנה לא מפסיקה. היא מתקרבת אל הנערה לאט, ידיה פרושות קדימה בתנועה חביבה. כאילו היא מנסה לתפוס טרף שעלול להיעלם בכל רגע.

"את יכולה לעשות הרבה כסף אצלנו. ניסויים כמוך שווים הרבה כסף בשוק השחור. אם רק תהיי ילדה טובה ותבואי איתי…"

אסור שהיא תתקרב עוד. הנערה לא עשתה את כל הדרך הזאת רק כדי להיתפס.

היא לא תהיה עכבר מעבדה שוב. לא בחיים האלו.

החום מבעבע מאחורי הגלגלים והצרחה מבקעת את המסעדה.

הגופות נוחתות על הרצפה בקולות חבטה רמים. העור אדום ונפוח, מכוסה שלפוחיות וורודות למראה. העיניים מכוסות דוק לבן עמום וריח חריף של בשר מבושל ממלא את האוויר.

הנערה רצה החוצה בלי להביט לאחור.

היא תברח. תילחם, אם צריך. תהרוג, אם לא ישאירו לה ברירה.

אבל בדבר אחד היא בטוחה. היא לא תהיה יותר עכבר מעבדה של אף אחד.