איך הדיבור על הסיפור או הספר שלכם יכול להרוג אותו עוד לפני שנולד
אתם במקלחת, מתכוננים לאירוע כלשהו, כשפתאום זה קורה: בום! נוחת עליכם רעיון כביר לסיפור, או פתרון מושלם לבעיה בסיפור שאתם עובדים עליו. אתם מרגישים כמו ניאו במטריקס – הכול נופל במקום. יכול להיות שאפילו התגברתם על השדון המנוול שיושב לכם על הכתף ולוחש לכם שאין זמן לכתוב את הרעיון עכשיו. תוכלו לרשום אותו אח"כ, או כשתחזרו, או… מה היה הרעיון? לא, הפעם תיעדתם אותו ועשיתם הכול נכון.
אבל אז, באירוע, אתם פוגשים מישהו או מישהי שאתם מכירים וחשוב לכם מה הם חושבים עליכם. אתם משוחחים על דא ועל הא, ובדרך לא דרך (לא בכוונה, מה פתאום), נושא השיחה מגיע לרעיון המדהים שקיבלתם. הם מתעניינים ומעודדים אתכם לספר להם הכול. כי הם אחלה, ובא לכם שהם יחשבו שגם אתם אחלה, והסיטואציה זורמת אחלה…
אלא שהערב עובר, הימים חולפים. אולי אפילו סיפרתם על הרעיון הנפלא לאנשים נוספים, וגם הם חשבו שזה רעיון מדהים, והם כל כך רוצים לקרוא את הספר/סיפור כשהוא יהיה מוכן. הייתם מאוד רוצים לתת להם, אם רק הייתם מצליחים לשבת ואשכרה לכתוב. אבל האם יכול להיות שמעצם הדיבור על הכתיבה אתם "מבריחים" אותה?
סופר שמתרברב לא כותב
אני יודע, אתם לא מתרברבים, אבל זה היה חרוז. בשורה התחתונה, עליכם להחליט: האם אתם רוצים להיראות ולהישמע ממש חכמים ומגניבים? האם אתם אוהבים להרשים אנשים, אבל פחות עפים על הקטע של הכתיבה? אם זה המצב, מושלם, תמשיכו ככה. אתם גם לא צריכים להמשיך לקרוא.
אבל אם אתם באמת רציניים לגבי כתיבת ספר הפנטזיה או המדע הבדיוני הזה, מחקרים מראים שלדבר עליו עלול להפחית את הסיכויים שתעשו זאת. לכל הפחות, זה עלול להפוך את החוויה ליותר מתסכלת ופחות נעימה.
איך (ולמה) אנחנו עובדים על עצמנו
במחקר אחד שנעשה, משתתפים התבקשו לכתוב מטרה שהם רוצים להגשים ואת הצעדים שינקטו כדי להגשים אותה במשך שבוע ימים. מחצית מהמשתתפים דיברו עם החוקר על המטרה שלהם ודיווחו תחושת עידוד וביטחון. המשתתפים האחרים נדרשו לשמור את המטרה לעצמם.
אתם מבינים לאן זה הולך, כמובן. שבוע לאחר הפגישה הראשונה שבו הנבדקים, ונמצא שהקבוצה שחבריה לא דיברו על המטרה שלהם הראתה נטייה גבוה בהרבה לביצוע הצעדים להגשמתה, בעוד שחברי הקבוצה שכן סיפרו על מטרתם הראו סיכויים נמוכים יותר לנקוט צעדים מעשיים להגשמתה. מצד שני, הם עדיין דיווחו על תחושת התקדמות, אז היי, גם זה משהו.
חושבים שזה מקרה יוצא דופן? אז זהו שלא. וריאציות שונות של המחקר בוצעו, וגילו שבאופן עקבי דיבור על משהו שמתכננים לעשות גורם למוח לחשוב שכבר עשיתם אותו. יתירה מזאת, מי שהכריזו על התוכניות שלהם התגלו כבעלי נטייה גבוהה יותר לפרוש כשבאמת ניסו להוציא את תוכניותיהם לפועל. כשהמוח חושב שהמטרה הושגה, כמעט בלתי אפשרי לגייס את המוטיבציה והמשמעת כדי להמשיך ולסיים.
סופרים שבאמת בטוחים בעצמם לא מרגישים צורך לדבר על הרעיונות שלהם כי הם לא חשים צורך להוכיח משהו. הם יודעים שהם טובים במה שהם עושים, ושהספרים שלהם מדברים בעד עצמם. יצא לי לראות את זה אינספור פעמים, בארץ ובעיקר בחו"ל. לא רק שהם לא רצים לספר על מה שהם רוצים לכתוב, קשה להוציא את זה מהם. לא כי הם חוששים שיגנבו להם רעיונות, אלא כי הם יודעים שהסיפור שלהם ייחשף לעולם כשהם ירגישו שהוא מוכן.
כותבות וכותבים מתחילים בד"כ נמצאים במצב הפוך. כיוון שאינם בטוחים בעצמם הם נוטים לפנות לאחרים ולחלוק את הרעיונות והפרויקטים שלהם בחיפוש אחר אישור וביטחון ממקור חיצוני. התוצאה היא פחות מוטיבציה, פחות כתיבה של ממש, וכתוצאה מכך אפילו פחות ביטחון עצמי.
אז מה אפשר לעשות?
הילחמו בפיתוי ושמרו על פה סגור
פשוט הפסיקו לדבר על מה שאתם כותבים לפני שכתבתם את זה. בתחילה, ודאי תרגישו דחף בוער לחשוף ולקבל את הסיפוק ותחושת ההישג המיידים, בייחוד אם אחרים מסביב עושים את זה וזוכים, לכאורה, בתשומת הלב וההערכה שהיו יכולות להיות שלכם. תחת זאת, השלימו עם כך שכדי לזכות בתחושת ההישג הזאת תצטרכו להרוויח אותה בדרך הישנה והטובה: אצבעות על המקלדת, ישבן על הכיסא!
אם מדי פעם יתפלק לכם, לא נורא. היו סלחניים עם עצמכם. מלאכת הכתיבה מספיק קשה גם בלי הלקאה עצמית. סביר להניח שהגמילה תהיה לא פשוטה, אבל עם הזמן תגלו שיש לכם פחות ופחות צורך בסיפוק המיידי. גם תלמדו להעריך את הדחיפה שזה ייתן לכם לחזור לשולחן העבודה ולכתוב.
התחשבו בקוראים העתידיים שלכם
"אבל אם לא אדבר על הספר שלי, איך אני אמור להכין את השטח לקראתו?" התשובה היא שלכל דבר יש זמן ומקום. אם תבחרו את צוות הספקים שלכם בחוכמה, הם כבר יגידו לכם מתי יגיע הזמן ומה צריך לעשות. חישבו על אירוע ההשקה של הספר כמו מסיבת הפתעה שאתם מכינים לקוראים העתידיים שלכם. האם זה באמת כה חשוב לספר לכולם על מסיבת ההפתעה כדי לקבל את הסיפוק קודם?
בנוסף, כבר הבנתם שהדיבור על הספר שלכם מקטין את הסיכויים שתצליחו לסיים אותו. אם לא תצליחו לסיים, לא רק תגזלו מעצמכם את הסיפוק שבהגשמת חלומכם, גם תגזלו את הספר שלכם מכל מי שמאמינים בכם. אל תשמרו את הסיפורים שלכם לעצמכם מפחד שיגנבו לכם אותם. שמרו אותם כדי שכשהזמן יבשיל, החוויה שתספקו לקוראים תהיה מדהימה באמת! מוטיבציה חיובית תמיד נעימה יותר ממוטיבציה שלילית.
תסמונת מרטין ורותפוס
נכון בטווח הקצר, הסיפוק שמתקבל מדיבור על ספרכם עושה לכם טוב. בנוסף, כשאתם מכריזים בפני כולם על התוכניות שלכם, אתם גם מתחייבים להוציא אותן לפועל. אם לא תעשו זאת, המחיר החברתי והפגיעה במוניטין שלכם יהיו כבדים. זה יכריח אתכם לכתוב, לא? אז זהו, שלא. החשש מפני דין וחשבון והשלכות, הוא מניע שלילי. ככזה, הוא נוטה להחריף עם הזמן, והוא למעשה מקשה על הסיום. כי עכשיו, אחרי שכולם חיכו לספר שלכם כל כך הרבה זמן, הוא חייב להיות עוד יותר מדהים כדי להצדיק את הציפייה ולא לאכזב.
לא מאמינים לי? לא צריך. מספיק רק להסתכל על סופרי הפנטזיה ג'ורג' מרטין ופטריק רותפוס, כדי להבין שזה קורה במשפחות הכי טובות וגם לסופרים הכי מצליחים. שני אלה זכו להצלחה כבירה, אבל הם תקועים כבר שנים רבות, לא מצליחים לסיים וכורעים תחת הלחץ מהקהל והצורך לספק תוצרים שיעמדו בציפיותיו. הם היו נותנים המון בשביל להיות עכשיו בנעליכם. אף אחד לא יודע על הספר שלכם, אף אחד לא מצפה לו, אף אחד לא שופט אתכם על הזמן שזה לוקח לכם. בטח לא חשבתם ששניים מסופרי הפנטזיה הגדולים והמצליחים בעולם יקנאו בכם, הא?
לסיכום
הבנה של הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה מאחורי הכתיבה מאפשרת לנו לזהות דפוסים שלא טובים לנו ולנסות לשנות אותם. אם אתם מזדהים עם הכתוב ומזהים בו את עצמכם, לא לדאוג. אפשר לשנות דפוסים עם מספיק תשומת לב ותרגול.
כן, זה כיף לדבר על רעיונות מגניבים… יותר מדי כיף. אבל הסיפוק, הכבוד וההערכה הם הגמול שמחכה לנו בקו הסיום. ואם נחכה לקבל אותם, לא נצטרך לדרבן את עצמנו באמצעות חרדה מהשלכות, תחושת אשמה ודאגה לתדמית שלנו. התוצאה? פחות לחץ, פחות תסכול, יותר חדוות יצירה וכתיבה בראש שקט.
