ריאיון עם איריס ארגמן, לרגל צאת ספרה לילדים – "הדובי של פרד"
לפני מספר שבועות ראה אור ספרה החדש של סופרת הילדים, איריס ארגמן. עם שבעה ספרים קודמים באמתחתה, ביניהם: בכיסים של גילי, פנס מצפן וילד, וכמובן הרפתקה בחולות, הייתה זו שאלה מעניינת מה יהיה ספרה החדש. שאלה זו באה אל פתרונה עם צאתו של הדובי של פרד, המגולל את סיפורו של ילד בשואה, מנקודת המבט של הדובי שלו – לא בדיוק הנושא שהייתם מצפים שיעמוד במרכזו של ספר תמונות (פיקצ'ר בוק). אך ספרה של ארגמן מקפל בתוכו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור וכולם מופלאים, במיוחד בגלל שכולם אמתיים, או לפחות מבוססים על המציאות. לכן שמחנו על ההזדמנות לשוחח עם איריס על ספרה החדש ועל הסיפורים שמאחוריו.
איריס מכירה את הדובי של פרד
בסופו של דבר, מספרת ארגמן, סיפורם של פרד והדובי שלו חצה את דרכה באופן מפתיע ובלתי צפוי:
"נתקלתי בכתבה בעיתון 'גלריה' ונשביתי בקסמי הדובי הקטן שהגיע לארץ בארגז גדול". מאותו רגע, מעידה ארגמן, הסיפור אחז בה ולא הרפה, כך שלא הצליחה להניח אותו בצד. ההחלטה לכתוב את הסיפור, אם אפשר לדבר על כך במובנים של בחירה, בוצעה באופן רגשי. אולי זאת גם הסיבה שסופרת הילדים החליטה, לפני הכול, לפנות אל פרד לסינג, האיש האמתי של הדובי שמאחורי הסיפור, בשביל לקבל את אישורו:
"פניתי לפרד לסינג, 'אבא' של הדובי ובקשתי את רשות לכתוב את הסיפור. הוא כתב לי מכתב ארוך, בן שישה עמודים, ובו הסביר לי ולעצמו מדוע לא נכון לכתוב ספר אודות הדובי שלו. פרד כתב לי שבספר הזמן עומד מלכת, הזמן קופא, הוא הוסיף וכתב שבספר לסיפור יש התחלה וסוף אך לסיפור שלו אין סוף, ושבשבילי זהו סיפור אך בשבילו אלו הם החיים שלו. רק לקראת סוף המכתב הארוך, להפתעתי, הוא כתב לי שהוא מוכן שאכתוב את הסיפור שלו כי "פרד ימות אך הדובי יחיה". כך התחלתי לכתוב את הסיפור".
איך הגיב לסינג על כך שמישהו בישראל רוצה לכתוב פתאום את הסיפור שלו ושל הדובי שלו?
החלטתה של איריס לכתוב את הסרט הייתה אולי מיידית, אך מסתבר שהתהליך עצמו לא היה פשוט או מהיר בכלל. הן הסופרת והן ניצול השואה עליו מבוסס הסיפור ניגשו אל הפרויקט ברגישות רבה ועם לא מעט חשדנות וחששות.
"פרד לסינג חשש מאוד, הוא חשש שמא אגע בסיפור בידיים לא רגישות / חומלות. הבנתי ללבו. הרי הוא לא מכיר אותי ולא מכיר את כתיבתי, ובוודאי הססנותו מובנת ואף נכונה. במהלך חליפת המכתבים שלנו (שקדמה לכתיבת הספר) הוא הכיר ולמד אותי, שאל שאלות, חקר וכך אט-אט נתן בי אמון".
ארגמן, מצדה, גם היא נגשה אל הסיפור עם חששות משלה:
"אף פעם לא כתבתי סיפור שבסיסו הוא אמתי. אמנם דמויות היסטוריות מרתקות אותי אך לא חשבתי לכתוב סיפור הלקוח מזמן מלחמת העולם השנייה".
אז קודם החלטת שאת רוצה לכתוב את הסיפור ורק אז נסעת לפגוש את הדובי של פרד?
"נכון. רק לאחר שהחלטתי וידעתי שאני כותבת את הספר, נסעתי לפגוש את הדובי. חששתי לראות את הדובי לפני האישור של לסינג, כי פחדתי ש'אתאהב' ולא אוכל לעזוב. הפגישה עם הדובי הייתה מרגשת מאוד כי לא צפיתי שאפגוש יצור כה קטן, עלוב ומרופט. דמעות עגולות ירדו מעיניי, בעיקר בגלל שהרגשתי את בדידותו הגדולה של הדובי, שהיה נתון בתוך ויטרינת זכוכית, מעוטרת במסגרת עץ".
המחקר שקדם לכתיבה
ספרים בכלל, וספר כמו "הדובי של פרד", אי אפשר לכתוב בלי תחקיר מקדים. למזלה, גם ב"יד ושם" מצאה איריס שותפים לדרך, שסייעו לה בהשגת החומרים הדרושים לשם כתיבת ספרה.
"המחקר שעשיתי במהלך הכתיבה כלל בחינה של מסמכים, ראיונות וזיכרונות שקבלתי מ'יד ושם', כולל קישור לעדות המקיפה של פרד ב'פרויקט שפילברג'. במקביל, פרד כתב את 'הסיפור האמתי' שלו ושלח לי את הטקסטים. חשוב לציין כי הזיכרונות של פרד הם זיכרונות של ילד, כלומר זיכרונות מתעתעים. כתבתי את הסיפור על בסיס העדות והמסמכים אך 'עפתי' למחוזות אחרים, למקומות דמיוניים".
האם זה היה יותר קל, או יותר קשה, לכתוב ספר ילדים על משהו שבאמת קרה?
"ללא ספק קשה יותר לכתוב סיפור על דמות אמתית, על אירוע היסטורי שבמרכזו עומד אדם חי ו'דובי חי'. במהלך הכתיבה ראיתי לנגד עיניי כל העת את דמותו של פרד, ניסיתי ליצור סיפור שהוא יהיה שלם אתו ובעיקר שמח ומאושר. לאורך כל הכתיבה הרגשתי שאני צריכה להתחשב בו וברגשותיו, להלך על חבל דק בין דמיון למציאות. כל הזמן שאלתי את עצמי עד כמה אני יכולה ועד כמה יהיה נכון עבורי ללכת עם האמת הספרותית שלי – ניסיתי למצוא את האיזון בין הסיפור של פרד והדובי שלו ובין הסיפור שלי".
הדובי של פרד (ופרד עצמו) מונצח כדמות מצוירת
מדובר בסיפור מאוד מורכב וטעון. מדוע בחרת להעביר אותו דווקא בצורת פיקצ'ר בוק?
"הסיפור מורכב אך פשוט בעת ובעונה אחת. הוא מספר על ילד קטן בגיל שש ועד גיל תשע שמחזיק את הדובי שלו לאורך כל המלחמה. זהו סיפור ילדות בצל מלחמה ולכן היה לי ברור כשמש שאכתוב את הסיפור לילדים צעירים ומכך נולדה ההחלטה שהסיפור ילווה באיורים".
כיצד עבדה הדינמיקה בינך ובין אבי עופר, המאייר של ספרך?
"העבודה עם אבי עופר הייתה מרתקת, מעניינת ומלאת גילויים חדשים. שמחתי לעבוד עם אבי, כי הוא היה פתוח לדיאלוג יוצר, היה מוכן להקשיב לרעיונות שלי ותמיד המכחול שלו יצר דברים חדשים ומפתיעים. אבי לא חשש להתנסות בחומרים אחרים (שילב חוטים, מפות וניירות בעבודה). הרגשתי שיש לי שותף מלא לעבודת היצירה, הרגשתי שאבי שותף נכון ואמתי לדרך. הוא לא רק מאייר של הספר, הוא יצר אותו יחד אתי. זה הבדל גדול מאוד, כי בדרך כלל מאיירים מקבלים את העבודה ויוצרים את הפרשנות שלהם שיכולה להיות מצוינת (ובאמת התמזל מזלי ועבדתי עם מאיירים מוכשרים מאוד), אך אבי לקח את השותפות הזאת צעד קדימה ויצר משהו משותף, הרמוניה מושלמת בין הטקסט לאיורים".
ואכן, כשקוראים בספר אפשר לראות בדיוק על מה איריס מדברת. נגיעותיו הרגישות של המאייר באות לידי ביטוי באינספור דרכים קטנות, אך משמעותיות. כך, למשל, באיור המעטר גם את כריכת הספר, נראה הילד פרד מחבק בידיו את הדובי שלו ומביט בו במבט אוהב. בתורו, גם הדובי מחבק בידיו את דמותו של הילד, מגונן עליו ומביט בו בחיבה. באיור אחר, המתאר סצנה לאחר המלחמה, נראה פרד מחזיק את הדובי שלו ועומד על גבעה של הריסות. בתוך ההריסות, ניתן לראות, בקווים עדינים ומינימליסטיים, דובי נוסף. ואולי דובי זה, הקבור, מזכיר למי שמבחין בו את כל הדובים שמזלם לא שפר עליהם, והם איבדו את הילדים שלהם. באופן זה, האיורים לא רק משלימים את הטקסט, אלא מספרים ברגישות את הדברים שהטקסט יתקשה ואולי אף לא יוכל להגיד.
שלום, דובי!
כעת, משהספר יצא מידייך אל העולם הגדול, איך זה מרגיש? איך נפרדים מסיפור כזה וממשיכים הלאה?
"בסוף הספר יש תהליך של פרידה, זה נכון, אך הפרידה היא טבעית. לפעמים אנשים אומרים לי שלידה של ספר דומה ללידה של ילד, ועל כך אני עונה שזה בדיוק ההיפך: כי כשילד נולד מתחילה העבודה הקשה אך כשספר נולד נגמרת העבודה. מעתה ואילך הוא שייך לעולם, הסיפור כבר לא קיים בי, הוא שייך לכולם והם מורשים לעשות בו כרצונם".
האם את כבר יודעת מה יהיה הפרויקט הבא שלך? ואם כן, תסכימי לגלות עליו קצת פרטים?
"נכון, יש לי ספר 'במגירה', אבל אני עדיין לא מרגישה צורך להוציאו לאור, ויש לי עוד מספר דברים שאני רוצה לכתוב. אבל זה מוקדם מידי. העבודה על הספר הזה הייתה קשה ומתישה רגשית ואני צריכה קצת מנוחה, קצת לנקות את הראש ולחשוב. אין לי רצון למהר לספר הבא, אני לא עסוקה בפרויקטים, אלא בכתיבה מתוך תשוקה ודחף ליצירה שנובעת ממקום שבלב. אני לא תמיד כותבת, לפעמים אני עושה גם דברים אחרים. אני לא מהסופרים שקמים בבוקר ועוסקים רק ביצירה שלהם, אני חוקרת את העולם כל הזמן, בודקת, משוטטת ברחוב וכותבת את הרחוב. זה חשוב לי מאוד כי היצירה שלי נובעת מהמקום, מהמרחב הציבורי, היצירה שלי לא נכתבת רק מעצמי".
