"מפוצלת", מאת מעיין סולמי, זכה במקום ה-2 בפרס עינת 2016 ומתפרסם בשיתוף עם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ומשפחתה של עינת פלג ז"ל

ב-20 לאוקטובר 2016 הוכרזו הזוכים והזוכות בתחרות הסיפורים הקצרים, "פרס עינת" לשנת 2016. כבכל שנה מ-2005, התחרות התקיימה בשיתוף פעולה עם פסטיבל אייקון ונושא הסיפורים שבתחרות היה כנושא הפסטיבל השנה – משחקים. במסגרת שאיפתנו להעניק במה לקולות חדשים ומרגשים ולעודד סופרות/ים בתחילת דרכן/ם, חברנו השנה לתחרות, ואנחנו שמחים להביא לכם את הסיפורים הזוכים. במהלך השבועות הקרובים נפרסם בהדרגה את ששת הסיפורים, להנאתכם/ן.

"מפוצלת", סיפורה של מעיין סולמי, הגיע למקום השני והמכובד במסלול הכללי. לדבר השופטים, זהו "תיאור רהוט ומטריד של מציאות בה משחק הגומלין בין חלקיה המפוצלים של הגיבורה המתאמצים להתמודד בדרכם עם דרישות המציאות הגוברות."

 

קריאה נעימה!

***

מפוצלת

 

4 שוב לא עונה לי. היא תמיד שוכחת את הטלפון שלה בבית, או שהיא לא מטעינה אותו, ואז אין איך להשיג אותה, זה מחרפן אותי. מילא כשהיא הולכת לסופר, אני יכולה לחיות אם היא שכחה לקנות אינסטנט פודינג, אבל כשהיא מוציאה את רומי מהגן זה מחרפן אותי. אני שולחת הודעה בקבוצה כדי לשאול אם אחת מהאחרות דיברה אתה, או ראתה אותה בבית. 2 ישר עונה לי שהיא לא ראתה אותה כל היום ושהיא שלחה לי גרסה חדשה של המצגת ללקוח ושאני אשלח לה הערות.

אני מתקשרת לחגי לראות אם הוא ראה או דיבר אתה. הוא עונה מהדיבורית במכונית ואומר ששתיהן אתו במכונית. אני נושמת לרווחה. לא שאני לא סומכת על 4, אני פשוט שונאת שאני לא יכולה להשיג אותה והיא יודעת את זה.

"את זוכרת שהיום אנחנו הולכים לאורלי ומתן?" הוא שואל ואני אומרת בטח, למרות ששכחתי מזה לגמרי וכבר קבעתי שיחת ועידה עם הלקוח ועם הבוס שלי לשעה הזאת. אני אשלח את 2. אני כותבת הודעה בקבוצה ובאותו זמן משנה את הלו"ז שלי בטלפון.

אני מגיעה הביתה וכולן כבר שם חוץ מ- 2. אני מחבקת את רומי, נותנת נשיקה לחגי והולכת לחדר הכביסה. 4 שם, מכניסה בגדים למכונה.

"כמה פעמים ביקשתי שתיקחי את הטלפון אתך?" היא מסתכלת עליי באשמה, היא יודעת שאני עצבנית. "איך אני אמורה לדעת אם הסתבכת, או אם קרה משהו, או שהכול בסדר?"

"הטלפון לא היה על הפסנתר כמו תמיד, ולקח לי מלא זמן למצוא אותו, אז לא יכולתי להטעין אותו", היא משפילה מבט ומפרידה לבנים. "אני מצטערת".

אני נאנחת שוב "אני לא צריכה התנצלות, אני צריכה שתהיי אחראית יותר. ראית את החולצה השחורה שלי?"

"היא על החבל, אני אוריד אותה" היא אומרת. אני הולכת לחדר העבודה. 3 לא שומעת אותי נכנסת היא מרכיבה אזניות גדולות ומנידה בראש לקצב מוזיקה, שנשמעת כל כך חזק, שאני יכולה לשמוע מה מתנגן שם. זה נשמע כמו מטאל. מאיפה היא מביאה את הדברים האלה?

אני נוגעת בה בכתף, בעדינות, אבל היא עדיין נבהלת וקופצת במקום. היא מסתובבת ומחייכת. היא מורידה את האזניות ומכבה את המוזיקה.

"היי! את לא מבינה איזה התקדמות הייתה היום! אני בדיוק שולחת לך את הטיוטה האחרונה". אני רוכנת אל המחשב ומסתכלת בצג. אני יודעת שהיא שונאת שאני עושה את זה, אבל אין לי ברירה. אני מרפרפת בזריזות, כי אני יודעת שאני אצטרך לקרוא את זה יותר באדיקות מאוחר יותר, פתאום העיניים שלי קולטות משהו.

"מה זה הדיאלוג הזה? מאיפה הניסוח הזה? אני מצביעה על שורת טקסט על מסך המחשב.

"זה הדיאלוג עם האמא, שמסיים את הפרק הרביעי, דיברנו על זה…"

"לא, אני אמרתי לך שאני לא רוצה שהדיאלוג יגיע בשלב הזה, זה מוקדם מדי. צריך לשמור על המתח, הדיאלוג הזה נותן יותר מדי ומוקדם מדי. תמחקי את זה בבקשה".

היא שותקת, מורידה את המשקפיים ומשפשפת את עיניה.

"תלטשי את זה ותשלחי לי את הטיוטה שוב, תודה".

אני הולכת לקלח את רומי, היא משפריצה עליי מים מהאמבטיה ומתעלפת מצחוק. מעניין אם היא עושה את זה לאחרות או רק לי. אני משפריצה עליה בחזרה ושומעת את הטלפון שלי מצלצל מהסלון. אני צועקת ל- 4 שתרים.

היא צועקת לי בחזרה שהחולצה שלי מוכנה ושזו אמא שלי שרוצה שאחזור אליה. אני מבקשת מ-4 שתלביש את רומי והולכת להתלבש בעצמי. חגי כבר צועק לי שאנחנו מאחרים. אני מסיימת להתאפר ו-2 בדיוק נכנסת עם שיער פרוע "יש רוח מטורפת בחוץ", היא אומרת. רומי רצה מהחדר ומזנקת אליה. היא אוהבת אותה יותר מהאחרות, כנראה כי היא הרבה יותר דומה לי מהשאר.

"בדיוק בזמן, שלחתי לך תיקונים למצגת, אבל אפשר לסיים את  זה מחר", אני מגיעה לסלון ולוקחת את התיק שלי.

"החולצה שלך מקומטת," 2 אומרת לחגי ומורידה את רומי לרצפה. הוא הולך להחליף ואני קוראת לאחרות. הגיע הזמן לסגור את היום הזה. הן שמות את הפלאפונים שלהן בקערה על הפסנתר, יש להם צבעים שונים. הן מורידות את הבגדים ואני מתחילה עם 4 כמו תמיד. אני נושמת עמוק, שואפת אותה לתוכי, סופגת אותה אליי, מרגישה את הרקמות שלה מתמזגות עם הרקמות שלי, השרירים שלה מתיישבים אל השרירים שלי, העצמות מתקבעות. אנחנו אחת.

אחר כך תורה של 2. 3 נשארת לשמור על רומי כשאנחנו הולכים. רומי מחייכת אלינו מהרצפה, מנסה למשוך זמן כדי לא ללכת לישון.

באוטו אני אומרת לחגי שאני חושבת שאני אתן ל-2 לכתוב את הרומן שלי ולא ל-3.

"ל-2 יש מיליון דברים לעשות, אני לא יודע אם יהיה לה זמן ואנרגיות לזה, בסוף היא תתחיל לקרוס לך".

"כן, אבל היא היחידה שאפשר לסמוך עליה בדברים החשובים. אתה לא התפצלת הרבה זמן, אתה יודע".

"אני לא צריך כל כך, את והבנות מטפלות בכול. את יודעת שאני יכול אם את צריכה אותי".

"אני יודעת".

"אבל לא נראה לי ש-4 צריכה לאסוף את רומי יותר, היא קצת מפוזרת".

"אני יודעת לא הייתה לי ברירה, 2 ו-3 היו עסוקות מדי, זה היה חד-פעמי, אולי אני באמת אשתמש בך שבוע הבא להוציא אותה".

***

אורלי ומתן בכאוס כשאנחנו מגיעים. הבית מבולגן, הילדים עוד מתרוצצים ויש שאריות של חביתה על הרצפה ועל השולחן. הטלפון צלצל כל הזמן בלי שאף אחד יענה לו.

אורלי מסמיקה ומביאה לנו שתי כוסות יין. אנחנו יושבים בסלון והיא מפנה ערימות של כביסה במהירות, מסננת לילדים שישתקו ומסתגרת במטבח לכמה דקות. לאט-לאט הבית משתתק. מתן עונה לטלפון, סוף סוף, ומסיים מהר את השיחה. הוא מתיישב לידנו ומתנצל, ואנחנו עונים שהכול בסדר. אורלי מצטרפת עם כיבוד ואנחנו משיקים כוסות.

"לחייך, מותק", אני אומרת. "אני לא מבינה איך את עושה את זה, את מדהימה," אני לגמרי משקרת. הבית הזה דיר חזירים. אם היא לא רוצה להתפצל שלפחות תביא מטפלת או עוזרת. או עשר.

"תודה, זה באמת היה תהליך, אבל אנחנו ממש מרוצים עכשיו. יש ימים קשים…" היא מלטפת את הברך של מתן והוא דוחף לחם עם בלסמי לפה ואומר:

"כשהחלטנו להפסיק ידענו שזה יהיה קשה, אבל לא תיארנו לעצמנו כמה".

"אבל זה כל כך מספק, באמת, בעיקר בכל מה שקשור לילדים", היא אומרת  ומניחה את הכוס. יש לה חתיכה של חביתה דבוקה לשיער. אני לא יודעת אם להעיר או לסתום את הפה. גם חגי רואה את זה.

"כל הכבוד", חגי אומר ומלטף לי את הגב.

"ממש כל הכבוד", אני מוסיפה.

 

אנחנו חוזרים הביתה ומדברים על איזה ניו אייג' אורלי ומתן נעשו, ומה זה הסירוב הזה להתפצל כשכל העולם עושה את זה כבר שנים. כל פעם יש טרנד אחר, פעם זה היה טבעונות, עכשיו זה לא להתפצל.

"אבל זה נכון מה שהיא אומרת על הילדים".

"אל תתחיל איתי, אני נותנת רק ל-2 את רומי, אמרתי לך שהיום זה היה חד-פעמי".

"אבל גם 2 היא לא את".

היא גרסה יותר קרובה אליי מהאחרות".

הוא לא אומר כלום.

***

בבוקר אני קמה מהמיטה, שותה כוס מים פושרים עם לימון ומתמתחת. כל הלחץ הזה משפיע על הגוף שלי. הבית שקט, רומי עוד לא קמה איכשהו, ואני שותה קפה בשקט עם העיתון ואז קמה וחוזרת לחדר השינה. אני נושמת עמוק. 2 נשלפת ממני באיטיות, כאילו שהיא מתעוררת עכשיו, היא מותחת את הגב, מגרדת את הכתף והולכת בשתיקה לארון. אני אומרת לה שלא תיקח את השמלה הכחולה שלי, כי אני צריכה אותה לפגישה היום. היא לוקחת את הטלפון שלה מהקערה ומדליקה אותו. 2 בדרך כלל מתעסקת בכל מה שקשור לרומי ולעבודה, היא היחידה שאני סומכת עליה בדברים האלה, אבל היא מתעייפת הרבה יותר מהר מהאחרות. כיוון שהיא הפיצול הראשון היא הגרסה הכי קרובה שלי, והיא הכי כשירה לקחת את מקומי בישיבות הנהלה ושיחות לקוח.

אני נושפת מתוכי גם את 3. היא איכשהו נראית ערנית יותר ועושה מין תנועות ראש לצלילי מוזיקה דמיונית בדרך לאמבטיה. 3 מתחזקת את הבלוג והאתר שלי וכותבת את הרומן שלי. היא פחות דומה לי בטעמי מוזיקה ולבוש, ויש לנו רעיונות קצת מנוגדים בכל מה שקשור לניהול האתר ולאופן בו הדמות הראשית ברומן צריכה להתפתח. ובסוף 4. היא עומדת מולי ומתנשמת בכבדות לרגע, אני חושבת שמשהו לא בסדר אתה, אבל היא מסתובבת אליי ורק נראית עייפה. "בוקר טוב", היא ממלמלת ועוקבת אחרי 3 לאמבטיה. 4 עושה את כל הסידורים האחרים, כביסות, כלים, קניות. כשיש סידורים חשובים אני נותנת אותם ל-2, אבל יש סידורים, כמו בנק, שגם 2 לא יכולה לעשות ודורשים רק את המקור, כלומר אותי.

אני הולכת להעיר את רומי. היא מתנהגת כמו תינוקת הבוקר. יש לה קצת חום והיא בועטת בי וצורחת לא לגעת לה במיטה. אני מנסה ללטף ולהרגיע אותה, אבל היא לא מפסיקה. פתאום היא בועטת לי בצלעות ואני מתקפלת. היא ממשיכה לצרוח ופתאום היא מקיאה על המיטה. לרגע היא בהלם ואז מתחילה ליילל שוב. אני מתפתה להתחיל לצרוח עליה אבל 2 נכנסת בשקט ואוספת אותה לידיה. היא לא משתתקת, אבל הצרחות שלה נרגעות ליבבות. 2 לוקחת אותה לאמבטיה וסוגרת את הדלת. 4 מגיעה ומחליפה מצעים ללא מלים. אני נאנחת ומחזיקה את הצד של הגוף. אני מגיעה לסלון ומסתכלת סביב, לא מבינה איפה חגי.

"הוא יצא כבר", אומרת 3 ונכנסת לחדר העבודה. היא סוגרת את הדלת מאחוריה ואני שומעת את הצליל של הדלקת המחשב. אני לובשת את השמלה הכחולה שלי ושוקלת לשתות עוד קפה לפני שאני יוצאת לעבודה, אבל הטלפון שלי מצלצל.

"אלה"! הבוס שלי צורח מהטלפון. מסתבר שהמצגת ששלחתי לו אתמול הייתה לגמרי שונה ממה שהוא ציפה. כל הנתונים שמופיעים בה לא רלוונטיים ומבוססים על דו"חות ישנים מדי. לא מעניין אותו שהדו"חות האלה הם האחרונים שנתנו לי בהנהלת חשבונות. אנחנו מציגים ללקוח בעוד שלוש שעות ואין שם שום דבר להראות לו. כל התחזיות לא מדויקות, לדבריו, והוא חייב שאני אשנה את כל החלק של האסטרטגיה הארגונית לשנה הבאה. לא משנה כמה אני מזכירה לו שישבנו על החלק הזה ביחד וסגרנו אותו כבר לפני כמעט שלושה שבועות. הוא שואג שהוא צריך אותי במשרד לפני שעה.

אני שמה נעליים ויוצאת. אני כבר מסמסת לבנות את המשימות להיום בקבוצה. 4 צריכה לעשות סופר ולנקות את המקרר וללכת לדואר, 3 צריכה לסיים פרק רביעי ברומן ולפרסם פוסט חדש בבלוג וגם למצוא לו עיצוב חדש, אני כבר משועממת מהעיצוב הנוכחי שלו. 2 תישאר בבית עם רומי ותיקח אותה לרופא מאוחר יותר, כשהיא תירגע. אני כבר מרגישה שהיום הזה לא הולך למצוא חן בעיניי בכלל.

בצהריים אני מקבלת זר פרחים מחגי. יש לנו יום נישואים. אני לא מאמינה ששכחתי מזה. אחר כך אני מקבלת טלפון מ-2 יש לרומי דלקת ריאות, היא קיבלה תרופה והיא ישנה עכשיו.

המצגת עם הלקוח עוברת ממש רע. הבוס ממשיך לנחור בבוז אחרי כל משפט שני שלי. זה מרתיח, כי הוא נתן לי את כל התיקונים האחרונים שהרסו את המצגת לגמרי, ועשו אותה לא קוהרנטית ולא ברורה. הלקוח שוטף אותנו שאנחנו לא מאורגנים וטוען שהוא משלם לנו כל כך הרבה כסף סתם. נקבעת מצגת שנייה מתוקנת, בהרכב מלא של כל מחלקת השיווק, למחרת על הבוקר. אני נזכרת שקבעתי ארוחת ערב עם חגי ביפו ומסתגרת במשרד שלי. הנייד והנייח לא מפסיקים לצלצל. אני צריכה קצת שקט. אני יוצאת למרפסת. התקציבאית החדשה שלנו יושבת שם ומעשנת. היא מציעה לי סיגריה ואני לוקחת אותה, אפילו שלא עישנתי מאז שנכנסתי להיריון. אני מסיימת אותה בארבע שאיפות ארוכות ואז, בהחלטה נחושה, אני מתקשרת ל-2 ואומרת לה שהיא צריכה ללכת במקומי לארוחת הערב עם חגי.

"את בטוחה"? היא נחרדת, "הוא ממש יכעס וייעלב".

אני שומעת את הבוס צורח את השם שלי מתוך המשרד.

"אני צריכה שתהיי אני היום, אוקיי? אני לא יכולה לצאת מהעבודה. אני יודעת שזה ממש רע לבקש ממך את זה, אבל אין לי ברירה. זה חד-פעמי, אני לא אבקש את זה ממך שוב, אני מבטיחה. תלבשי את השמלה השחורה הארוכה שלי ותשימי את השרשרת שהוא קנה לי שנה שעברה, את יודעת איזו?"

היא מהססת, "כן".

"אוקיי, תודה, מצטערת", אני מנתקת וחוזרת למשרד.

בדרך הביתה האשמה מתחילה לאכול אותי. אני מתלבטת אם לספר לחגי את האמת, אבל כשאני מדמיינת איך הוא ישתולל, אני מתכווצת בחשש. אולי פשוט אתן לו לסיים את הערב הזה. אם היא בכלל תצליח לשכנע אותו שהיא אני. 2 אתנו הכי הרבה זמן והיא הפיצול שהכי דומה לי, אבל אנחנו עדיין מאוד שונות. היא קצת יותר שקטה, ועדינה. אפשר לרמוס אותה בקלות. עכשיו אני נלחצת. חגי בחיים לא יחשוב שהיא אני. מה עשיתי? מה חשבתי לעצמי?  אני חייבת לספר לו את הכול, אחרת הוא ישתגע מכעס.

אני מגיעה הביתה. השתיים האחרות יושבות בסלון. חגי ו-2 עוד לא חזרו.

"מה קורה? איך רומי"? אני מורידה את המעיל. שתיהן קמות. אני הולכת לחדר של רומי אבל היא לא שם. אני קוראת בשמה, אבל אין מענה.

"איפה היא"? אני חוזרת לסלון.

"היא בסדר", 4 אומרת ומישירה אלי מבט. 3 משפילה את מבטה.

"איפה היא"? אני מתחילה להיבהל, אולי לקחו אותה למיון כי דלקת הריאות שלה החריפה?

"היא במקום בטוח אלה, שבי", אומרת 3. אני זורקת את התיק שלי לרצפה.

"לא רוצה לשבת, תענו לי"! אני צועקת, הבהלה משתלטת עליי.

"אל תרימי את הקול שלך עלינו"! 4 צווחת פתאום ואני משתתקת. אף פעם לא שמעתי אותה צועקת. אף פעם לא שמעתי אף אחת מהן צועקת.

"אנחנו גמרנו אתך ועם הגישה שלך, הבנת?" הקול שלה שקט עכשיו."אנחנו מתפצלות ממך סופית. כולנו".

הסלון דומם לרגע. שתיהן מסתכלות עליי במבט מאשים. אני בטוחה שאני חולמת. אני עוצמת את עיניי, אני תכף אתעורר.

"איפה רומי?" העיניים שלי עצומות עדיין.

"את תקבלי את רומי בחזרה, אחרי שאנחנו נקבל תעודות זהות מקוריות וכסף, כדי שנוכל לעזוב אותך ולחיות חיים משלנו", 4 אומרת בנחישות.

אני מתחילה להתעוור מהדמעות של עצמי. מה הן עשו לה? מה קורה פה? איפה חגי ו-2?

"מה לעזאזל קורה לכן? שכחתן מאיפה הגעתן?" אני מתחילה לצעוק, "אתן לא יכולות לעשות את זה!"

"בטח שאנחנו יכולות, אלה. גם לנו יש דברים להגשים, גם לנו יש דברים שאנחנו רוצות להספיק, בדיוק כמוך, ואנחנו לא מתכוונות לבזבז את החיים שלנו על השיט שלך. תני לי את התעודה שלך ואז שתינו נלך להוציא כסף מהכספומט והכול ייגמר", דורשת 4.

"אתן לא מקבלות שום דבר עד שאני רואה את רומי"! אני צועקת.

"אלה, תפסיקי", 3 מדברת עכשיו.

"אל תדברי אליי"! אני צורחת אליה. זה לא קורה. אני אספוג אותן בחזרה, הן לא יכולות לעשות את זה.

"אם תספגי אפילו אחת מאתנו, את לא תראי את רומי יותר", 4 כאילו קוראת את המחשבות שלי.

אני לא יכולה לנשום, זה לא קורה.

המנעול מסתובב, הדלת נפתחת, כולנו מסתובבות. חגי ו-2.

"חגי"! אני צועקת וקופצת אליו, לחבק אותו. עכשיו הדמעות מלכלכות את הפנים שלי ואת החולצה שלו.

"עישנת?" הוא מרחיק אותי בעדינות ממנו. "לא מתאים לך, 2".

"2?!" אני בקושי פולטת את המילה מפי. היא מתמוססת באוויר הסלון.

"על מה אתה מדבר, אידיוט?! אני אשתך!" אני מתחילה להרביץ לו עם אגרופיי. 2 נרתעת וידה נשלחת לצווארה, לשרשרת הפנינים שחגי קנה לי ליום ההולדת שנה שעברה. "חגי", היא אומרת והקול שלה רועד. אני מביטה בה באי-אמון.

"גם את?" אני מתקרבת אליה. "איך את יכולה לעשות לי את זה? את…"

"2 תפסיקי, בבקשה", היא אומרת בעדינות ומבטה מרוכז בי. "בואי נשב ונדבר על זה ברוגע, מה קורה"?

אני מתנפלת עליה לפני שהיא מסיימת לדבר, הידיים שלי נסגרות על הצוואר שלה וכולם מזנקים קדימה. זרועות מושכות אותי לאחור ואני צועקת "רומי! שיספרו לך איפה רומי! הן לקחו אותה"!

חגי מחזיק אותי בחוזקה. "אלה שמה את רומי אצל ההורים שלה. תירגעי, מה קרה לך"?

"חגי זאת אני! איך אתה יכול לחשוב שהיא אני"? אני אפילו לא נשמעת כמו עצמי עכשיו, הקול שלי צרוד ורועד.

"אלה אמרה שהתנהגת קצת מוזר היום, אבל את מעשנת ומתנהגת באלימות? זה לא מתאים לך, זה לא מתאים לאף אחת מכן", הוא אמר. הוא מסתכל לי ישר בעיניים, איך הוא לא רואה אותי?

"אני לא 2, אני אלה, אני אומרת לך, איך אתה מעז לא לזהות אותי חגי"?

"אם את אלה, אז איך זה שלא היית איתי במסעדה היום, כשחגגנו יום נישואין"? הוא שואל, עדיין מביט בי. ואני מייבבת, אני לא מצליחה להפסיק לבכות עכשיו. אני לא רוצה להצליח.

"שלחתי את 2 במקומי כי הייתה לי מצגת חשובה בעבודה", אני לוחשת. חגי מסתכל עליי על עין אחת ואז על השנייה, לרגע נראה שהוא מתחיל להאמין לי.

"אני לא מאמין עלייך 2, זה ממש נמוך", הוא מוריד את הז'קט שלו והולך לחדר. "אלה, אולי כדאי שנסגור את היום הזה". הוא אומר ל-2 והיא מסתכלת עליי. אני מתחננת אליה במבט שלי.

"לא", היא אומרת, "אני צריכה לדבר עם הבנות. לך לישון מותק, אני תכף אבוא".

הוא נעלם בחדר. ארבעתנו נשארות בסלון.

"איך את מסוגלת להסתכל לי בעיניים"? אני מסננת אל 2.

"שקט" היא אומרת. הקול שלה יציב ורגוע. שלושתן מתיישבות על הספה.

"בואי אסביר לך מה הולך לקרות", אומרת 4. אני מסתכלת עליה עכשיו יותר ברצינות. השיער שלה קצר יותר משל כולנו איך לא שמתי לב לזה לפני כן? גם יש לה סימן שחור על הזרוע, זה קעקוע של ציפור. זה תמיד היה שם?

"2 תישאר פה עם חגי, 3 תחזור לרומי ואני ואת נישן מחוץ לבית. מחר בבוקר, את ואני נלך לבנק ואת תוציאי לנו שישים אלף שקל. אחר כך נלך למשרד הפנים ונוציא עוד תעודת מקור".

לכל פיצול יש תעודה שמסומן עליה שהוא פיצול. ככה רשויות יודעות להבדיל בין פיצולים לבין בן האדם המקורי. בלי תעודת מקור אי אפשר להוציא רישיון נהיגה, לפתוח חשבון בנק או להשיג עבודה.

איך הן עשו את זה? כמה זמן הן תכננו את זה? הן פיצולים שלי ואני מפסידה להן.

"קחי את התיק שלך".

אנחנו יוצאות במהירות יחד עם 3. היא תופסת מונית בנפרד ואנחנו נוסעות למלון קטן בירקון. אנחנו מגיעות לחדר קטנטן עם שתי מיטות נפרדות.

"אני מזכירה לך, אם אני לא אצור קשר עם אחת הבנות, הן ידעו לא להוציא את רומי מאיפה שאנחנו מחזיקות אותה, אז שלא תחשבי על שום דבר מתוחכם בלילה, כי בניגוד לבעלך, 2 ו-3 יוכלו לזהות שאת לא אני".

"למה את עושה את זה"? אני מחזיקה את עצמי מלבכות שוב. אני לא אבכה מולה עוד פעם.

"כי נמאס לי". היא מורידה את נעליה. "כי לא נועדתי לחיות את חיי בניקוי השירותים בבית שלך, או ללכת לירקן בשבילך, או לחכות שעות בתור כדי להביא לך חבילות מהדואר. גם לי יש דברים שאני רוצה לעשות. ובטח שכחת את זה, אבל פיצולים חיים פחות ממקור, כי החיים שלנו מתחילים כשאתם מפצלים אותנו בפעם הראשונה אבל אנחנו מתים באותו זמן. מה שאומר שבניגוד אלייך, אין לי כל כך הרבה זמן, והייתי רוצה לחיות את ה-40 שנים הבאות שלי איך שאני רוצה, תודה רבה".

"אני מצטערת" אני אומרת, "באמת".

"לא את לא. את אישה אנוכית, ומעניין אותך רק עצמך ומה שאת רוצה להשיג".

"זה לא נכון"!

"אה כן? אז למה את מכריחה את 3 לשכתב ולשכתב את הרומן שלך בפעם הרביעית, במקום לכתוב אותו בעצמך וזהו? ולמה את מערימה על 2 עוד ועוד משימות, כאילו היא חיה כדי לשרת אותך, את יודעת שהייתה לה התמוטטות עצבים שנה שעברה"?

לא…" אני מתנשמת, הדמעות כמעט חוזרות.

"לא חשבתי ככה, ובפעם הבאה שיש לך משהו דחוף לעשות, תעשי אותו בעצמך ואל תשלחי אותה להתחזות לך", היא נשכבת על המיטה, מסובבת אליי את הגב ומכבה את האור.

אני נשארת לשכב במיטה, חושבת על מה אני יכולה לעשות כדי לנצח אותן. זה מה שאני עושה, אני עובדת באסטרטגיה. לא יכול להיות שאין איך להערים עליהן. אני יצרתי אותן, אני אמורה להיות חזקה מהן. כמה זמן הן נטרו לי טינה ואני לא ידעתי?

הבוקר מגיע. אני קמה באיטיות. אנחנו יוצאות מהמלון והולכות לכיוון סניף הבנק הקרוב ביותר. אנחנו לוקחות מספר ועומדות בתור. אני מדברת אליה בשקט, מבקשת שתאמר לי איפה רומי, אבל היא לא במצב רוח לדבר ורק משתיקה אותי בזעף. אני הולכת לאבד שישים אלף שקל מהחשבון שלי, הולכת לאבד את שלושת הפיצולים שלי, ומי יודע אם הן יחזירו לי את רומי. אני ממשיכה להתחנן אל 4, אבל היא שוב משתיקה אותי. אני חייבת לעשות משהו. פתאום אני מבחינה במאבטח בסניף. אני מזנקת אליו וצורחת לעזרה. כל האנשים בסניף פולטים קריאות תדהמה והמאבטח בעצמו כמעט נופל אחורה.

"בבקשה תעזור לי! הפיצול הזאת", אני צועקת ומצביעה על 4 שעומדת ומביטה בי בזעף בזרועות שלובות. "היא מנסה לגנוב את הזהות שלי! היא חטפה את הילדה שלי והיא מחזיקה אותה איפשהו", אתה חייב לעזור לי בבקשה"! אני בקושי מזהה את הקול של עצמי, אבל אני יודעת על מה אני מדברת. בבנק ישיש סורק דנ"א, והוא יכול לזהות מי מקור ומי לא.

"אדוני, הפיצול שלי התחרפנה לגמרי, החליטה שהיא לא רוצה להיות פיצול יותר ולמרוד נגדי, בבקשה אל תתייחס". 4 מדברת בטון שהוא בדרך כלל שלי, רגוע, יציב. השוטר מסתכל עליי ואז עליה. התיק שלי אצלה, יחד עם התעודות שלי.

"בבקשה!" אני צועקת לפני שהוא יחליט לצדד בה. "בבקשה ,רק תעשה לנו סריקה ותראה שאני דוברת אמת".

הוא משתכנע ולוקח אותנו לחדר פנימי. בדרך, הוא מזמין פקידה כלשהי להצטרף. 4 בוהה בי בקרירות ואחר כך פונה לטלפון שלה. אני חוטפת את הטלפון מידיה ומנפצת אותו על הרצפה. היא צועקת בהפתעה, ואני מסתכלת בה בזעם. האנשים מסביב לוקחים מאתנו מרחק.

אנחנו עוברים ליד מראה ואני קולטת את ההשתקפות שלי. אני בכלל לא נראית כמו עצמי, העיניים שלי נפוחות השיער שלי פרוע, אני לא מאופרת, החולצה שלי מקומטת ומלוכלכת, אני הכי רחוקה מאלה שטמפפר שאני יכולה להיות.

כשאנחנו מגיעים לחדר, השוטר מעמיד  אותנו זו לצד זו, והפקידה מדליקה את הסורק. נפלט ממנו מעין צפצוף גבוה. הוא נראה כמו גלאי מתכות בשדה תעופה. אני נושמת לרווחה, עכשיו הכול ייגמר.

"קדימה", הוא מאיץ בה. 4 מתקדמת באיטיות. ליד הסורק עומדת הפקידה, מביטה בצג שיראה לה את סריקת הדנ"א. היא עוברת לאט דרך הסורק. העיניים של הפקידה בוהות במסך והיא מרימה עיניים אל המאבטח.

"מקור" היא פולטת בשעמום, ולרגע אני לא מבינה מה היאאמרה.

"זו בטח טעות! לא יכול…"

"קדימה, תורך" הוא נותן לי דחיפה קלה בכתף. מה קורה פה? אני עוברת דרך הסורק, נשמע צליל קל גבוה, אני עוברת לצד השני ועומדת ליד 4.

"את בליגה של הגדולים, אלה", היא מסננת כשאני עוברת לידה.

"נו"? הוא שואל.

הפקידה מרימה אליי את העיניים. משהו בה נראה לי מוזר.

"פיצול".

"לא! יש לכם טעות"! אני מתחילה לצעוק. המאבטח לוקח את 4 הצידה, כנראה מציע לה עזרה עם הטיפול בפיצול הסורר. הם מדברים בקולות מהוסים ואני לא שומעת אותם, אבל היא רק מחייכת ומנידה בראשה ומדי פעם שולחת לעברי מבט מלא רחמים מעושים. דקות ספורות לאחר מכן, הוא מלווה אותנו בחזרה לתור. איך היא עשתה את זה? אני מסתכלת אחורה אל הפקידה המחייכת. והיא מניחה את האצבע על השפתיים כשומרת סוד. פתאום זה מכה בי.

גם היא פיצול.

אבל זה כבר נגמר.

"תודה אדוני סליחה על הטרחה", 4 נפרדת מהאיש  אותו טון שקול ובוטח. אני אובדת עצות.

המאבטח חוזר לעמדה שלו, ומביט לעברי במבט מזרה אימה במשך כל הזמן שאנו ממתינות בתור. כשאנחנו מגיעות לאשנב, הפקידה לא יוצרת איתי קשר עין. למשיכת סכום כזה של כסף, בעיקרון, צריך לעבור סריקה, אבל היא לא מוציאה מילה כשהיא מעבירה ל-4 מעטפה גדולה ואנחנו יוצאות משם.

אחר כך, אנחנו הולכות למשרד הפנים. אני מגישה בקשה לתעודת זהות נוספת. אני יכולה לבקש רק אחת. אני עוברת בסורק במשרד הפנים בלי מחאה. 4 ממלאת את הפרטים, לאיזו כתובת היא רוצה שהתעודה תישלח. "אני כבר אמצא דרך לעשות עותקים לבנות", היא אומרת, אני לא יודעת אם אני מאמינה לה, כבר לא כל כך אכפת לי.

אנחנו חוזרות הביתה. רומי וחגי לא שם. רק השתיים האחרות. אני מביטה בהן והן נראות לי שונות לגמרי. הן בכלל לא דומות לי. 3 לובשת ג'ינס דהוי ומרושל, שהיא בטח לא מצאה בארון שלי וחולצה עם הדפס צבעוני. 2 לובשת את השמלה השחורה הארוכה שלי, עדיין, והשיער שלה הרבה יותר מתולתל משלי, איכשהו.המבט בעיניים שלהן שונה. הן ישויות אחרות לגמרי. איך לא הבנתי את זה עד עכשיו? מי הן בכלל? מי אני בכלל?

4 מחלקת להן את הכסף, יש לכל אחת מהן תיק גדול ומלא עד אפס מקום.

"כמה זמן אתן מתכננות את זה?" אני שואלת וקורסת אל הכיסא שלי.

"בערך חודשיים", עונה 4 בלי להביט בי. יש דפיקה בדלת ואני קופצת. "רומי"?

2 ניגשת לפתוח. זה השליח של הסופר. אני נותנת לו טיפים ממש גדולים, לא יכול להיות שהוא לא יזהה אותי, הוא נכנס, שם את ארגז המצרכים על השיש ומסתובב אלינו בחיוך. "היי אלה", הוא פונה ל-4. "הפיצולים שלך ממש שונים ממך, את יודעת?"

"כן, ככה זה", היא אומרת ונותנת לו 20 שקל. אני מביטה בו באי אמון ומחליטה לא לתת לו ללכת בלי לומר משהו. הוא עובר על פניי בדרך לדלת ואני מחזיקה במרפקו.

"היי, תגיד, אתה לא מזהה אותי"?

הוא מסתכל עלי לרגע, אני נזכרת שאני לא נראית כמו עצמי, אבל עדיין. היו כמה פעמים שאני פתחתי לו את הדלת ושילמתי לו טיפ בעצמי.

"אמממ" הוא מתחיל ואז מביט למעלה אל 4.

"תתעלם ממנה, תודה ירמי", היא אומרת בחדות והוא יוצא.

אני מרכינה את הראש. זה לא קורה זה לא קורה. 4 מביטה בי.

"איך חשבת שהוא יזהה אותך בכלל? אי פעם דיברת אתו? ידעת מה השם שלו בכלל עד היום? את לא מבינה שאני מנהלת את הבית הזה? אני מכירה את הירקן, את המוכר באטליז, הבחור מהסופר-פארם למטה, אפילו את השכנים שלך אני מכירה יותר טוב ממך. אני מתערבת שהם יאמרו שאני המקור ולא את".

הכעס שלה משתלט עליה והיא מתקרבת אלי.

"מה חשבת שאת יכולה לעשות? לחיות את החיים שאת רוצה ואת כל השטויות שמסביב לתת למישהו אחר? אז מה אם יש לך דברים יותר חשובים? לכולנו יש. ידעת ש-3 כבר סיימה רומן משלה? הוא אפילו התקבל להוצאה לאור, ו-2? טוב, 2 היא בטח אמא יותר טובה ממך, אולי היא צריכה להשאיר את רומי אצלה", היא מגחכת.

"לא!" אני צועקת וקמה במהירות. אני תשושה כל כך שאני בטוחה שאני אפול. 2 משפילה מבט.

"2, בבקשה לא, את יודעת שאני אוהבת את רומי יותר מכול, אני יודעת שלא הייתי אמא הכי טובה, אבל אני יכולה לשנות את הכול. לא אכפת שתיקחו את הכסף ותלכו רק תחזירו אותה!"

"אנחנו נחזיר לך אותה אחרי שנהיה רחוקות מספיק. אחרת את תקראי למישהו, וכשאנחנו לא בסביבה, עוד עלולים להאמין לך". 3 אומרת בשקט, סוגרת את התיק שלה ומניפה אותו על כתפה.

הסלון משתתק ואנחנו רק מתנשמות. הראש לי כואב כל כך, אני חייבת לעשות משהו. מרחוק נשמעת סירנה של אמבולנס.

"2 בבקשה", אני לא מצליחה לעצור את דמעותיי.

"אל תקשיבי לה", 3 ו-4 אומרות יחד אבל 2 מישירה אליי מבט.

אני מבחינה בתמונה שלנו על הפסנתר, תמונה מיום ההולדת השלישי של רומי. אני וחגי מנשקים אותה בלחיים משני צדיה והפנים המחויכים שלה מעוכים בינינו. חגי אוהב את התמונה הזו, אני אף פעם לא אהבתי אותה כל כך. הוא הלך למסגר אותה ביחד עם רומי והביא אותה הביתה. גם אני נראית מעוכה בתמונה הזו. לא כמו עצמי. אולי כמו שאני נראית עכשיו. אין לי זמן לחשוב, אני מזנקת קדימה, תופסת את התמונה ומטיחה אותה בקצה של הפסנתר. הזכוכית מתנפצת, אני מנתקת חתיכה גדולה ומשליכה את המסגרת הצידה. שלושתן נדרכות.

אני מצמידה את הזכוכית לפרק ידי ואומרת, "אתן מחזירות את רומי לכאן עכשיו! או שאני מסיימת את הכול. אם אני מתה, גם אתן מתות. אתן לא יכולות להתקיים בלעדיי".

"מה עובר עלייך?!" 3 צועקת.

"היא לא תעשה את זה", קולה של 4 רגוע.

"רוצה להתערב איתי"? אני מתחילה ללחוץ את הזכוכית והיא פוצעת את עורי. 2 מתנשפת בקול, אבל היא לא מסתכלת עליי. היא מביטה לרגליי. התמונה של רומי מושלכת על הרצפה מתחת לזכוכיות. פניה מחייכות ועיניה מכווצות בשמחה לחריצים מבריקים.

"אני מצטערת על הכול, אני יודעת שאני יכולה לשנות את הכול…" אני מביטה בה. לא יודעת מה עוד לומר.

2 מביטה על האחרות. עיניהן פעורות. נראה כאילו נצח עובר. האמבולנס עדיין זועק בחוץ.

"תספגי אותן בחזרה, אני אומר לך איפה רומי", היא אומרת לבסוף בשקט.

לרגע אני אפילו לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה שוב. אני מרגישה חלשה מדי, כאילו אספג בהן ולא להיפך, אבל כשאני מסתכלת להן בעיניים, אני רואה את הפחד שלהן וזה מחזק אותי. הן אפילו לא מספיקות לצעוק "לא", או לזנק הצידה. שתיהן נעלמות לתוכי, ורק הבגדים שלהן נשמטים מחלל האוויר לרצפה בדממה. אני קורסת שוב אל הכיסא, זה לקח יותר אנרגיה ממה שחשבתי, אבל אני מרגישה עכשיו חזקה יותר, כשהן לא מפוצלות ממני. 2 אוספת את הבגדים מהרצפה ומקפלת אותם בשקט. אחר כך היא הולכת ומרוקנת את התיקים מתכולתם ומסדרת אותה במקום. היא ניגשת אליי ומסדרת את השיער שלי. אני כועסת עליה כל כך, אני רוצה לסטור לה, אבל אני מותשת. "רומי אצל אוולין בקומה שתיים. אמרתי לה שאתם אצל אמא שלך, כי היה מקרה חירום".

רומי הייתה כאן בבניין כל הזמן. אני מתחילה לבכות שוב. 2 מתפשטת. היא מוכנה להיספג שוב.

"אל תפצלי אותנו שוב לעולם", היא מביטה בי במבט יוקד. "אני רצינית".

אני קמה לבסוף, מוציאה שלושים אלף שקל ואת הכתובת ש-4 כתבה על נייר, שאליה אמורה להגיע התעודה המקורית. אני מושיטה לה את שתיהן.

"אני לא רוצה לראות אותך יותר", אני אומרת. "בהצלחה".

היא דווקא מחייכת אלי. היא לוקחת את דבריה ומתלבשת, ובלי מילה נוספת ניגשת ופותחת את הדלת. היא לא מביטה לאחור לפני שהיא סוגרת אותה מאחוריה.