"לוותר זה שם המשחק", מאת נועה מזור, זכה במקום ה-2 בפרס עינת 2016 ומתפרסם בשיתוף עם האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ומשפחתה של עינת פלג ז"ל
ב-20 לאוקטובר 2016 הוכרזו הזוכים והזוכות בתחרות הסיפורים הקצרים, "פרס עינת", לשנת 2016. כבכל שנה מ-2005, התחרות התקיימה בשיתוף פעולה עם פסטיבל אייקון ונושא הסיפורים שבתחרות היה כנושא הפסטיבל השנה – משחקים. במסגרת שאיפתנו להעניק במה לקולות חדשים ומרגשים ולעודד סופרות/ים בתחילת דרכן/ם, חברנו השנה לתחרות, ואנחנו שמחים להביא לכם את הסיפורים הזוכים. במהלך השבועות הקרובים נפרסם בהדרגה את ששת הסיפורים, להנאתכם/ן.
"לוותר זה שם המשחק", סיפורה של נועה מזור, הגיע למקום השני והראוי במסלול הצעירים. לדבר השופטים, זהו "סיפור אימה קלאסי המתאר ברהיטות משחק מסוכן אחד."
קריאה נעימה!
* * *
קור מקפיא שרר ברחובות העיר ניו-יורק, וכל האנשים שידעו מה נכון לעצמם הסתגרו בבתיהם החמימים, או יצאו מן העיר לחופשת החורף. מדי פעם עברה מונית צהובה ברחוב הצדדי הקטן והשפריצה מים קפואים לכל הכיוונים. אך מלבד הקור, הייתה גם הרגשה של חג באוויר ומתח מדכא ששרר בסביבה.
מגפיה של מולי היכו בשביל האספלט הרטוב בדרכה הביתה, ואוזניה גרדו מכובע הצמר החם שחבשה לראשה. מעולם לא אהבה כובעי צמר, אבל חשבה שזה חמוד עליה ולכן הסכימה לחבשם בחורף המקפיא.
אחרי יום עבודה ארוך ומייגע בבית הקפה, לא היה דבר שרצתה יותר מאשר להגיע לביתה, להצית אש באח, לצפות בסרט ולשתות שוקו חם מתחת לשמיכה. כל מה שמנע זאת ממנה היו שניים וחצי קילומטרים שהפרידו בינה ליעדה.
היא שקלה לקחת מונית, אבל ידעה שתצטרך לשלם עליה ביוקר בגלל הפקקים, ולכן וויתרה ועשתה את דרכה בהליכה. הרחובות היו ריקים אבל לא שקטים. אף פעם לא היה שקט כאן. זה היה אחד הדברים שמולי הכי אהבה בניו יורק, וגם הכי שנאה.
"הי, מולי!" קריאה נשמעה מאחוריה והיא מיהרה להסתובב. "חכי לי רגע!"
זאת הייתה לילי, חברת ילדות של מולי. שתי הבנות היו חברות עוד מהגן וגם אחרי סיום הלימודים המשיכו לשמור על קשר. אף על פי שלא התראו כבר די הרבה זמן, לראות אותה היה פעולה טבעית ונורמלית למולי.
"מה את עושה כאן?" שאלה את חברתה בהפתעה וחייכה. "ולמה את לבושה ככה?" היא החוותה בידה על בגדיה של לילי – בגדים קצרים ודקים למדי, שלא התאימו כלל למזג האוויר בחורף. היא שיערה שחברתה קופאת מקור.
לילי הגיעה בריצה והתחבאה מתחת למטרייה של מולי, בגלל הטפטוף הפתאומי שהחל לרדת. "אני בדרך לחנות של משחקי הווידיאו". היא שפשפה את כתפיה הקרות. "סיימתי את השלב האחרון במשחק ואני מפחדת שלא יהיה לי מה לשחק בחופש".
מולי נאנחה והוציאה מתיק הגב שלה ז'קט שהיה אמור להיות להחלפה, במקרה שיקרה משהו פתאומי למעילה והיא תיאלץ ללכת בקור הביתה. מניסיון של שנים בבית הקפה, כבר הייתה מוכנה לכל תרחיש אפשרי.
לילי הייתה אסירת תודה לחברתה ומהירה ללבוש את הז'קט. "רוצה לבוא איתי?"
מולי הרימה גבה. מעולם לא הייתה חובבת משחקי מחשב, ובטח שלא ציפתה ללכת לחנות שנמצאת במרחק של קצת יותר מקילומטר אחרי יום עבודה ארוך.
"בבקשה!" מיהרה לילי לומר, אחרי שראתה את הבעת פניה של מולי. "אני אשלם לך על מונית בדרך חזרה. בבקשההההה… "
לבסוף מולי נכנעה והסכימה ללכת אתה. וכך הלכו להן השתיים תחת מטרייה אחת, אדומה ומנוקדת, ברחובות העיר ניו-יורק הקפואה. הגשם המשיך לטפטף, נספג בקצוות בגדיהן שלא היו מוגנים על ידי המטרייה הקטנה.
כשהשתיים הגיעו לחנות, כבר הפך הטפטוף לגשם זלעפות ומולי לא יכלה שלא לשמוח שהגיעו. עם פתיחת הדלת, צלצל פעמון קטן ונרגש, שהיה מחובר לידית. הרגשה חמימה עטפה את הבנות והן נכנסו. מלבדן היו בחנות עוד שלושה לקוחות והמוכר. זה האחרון היה שקוע בקריאת קומיקס עם כריכה כחולה. הוא לא שם לב למתרחש בחנות והתעלם מצליל הפעמון. מולי קיפלה את המטרייה והניחה אותה בדלי שעמד ליד הדלת, מתוכו מבצבצות ארבע מטריות נוספות. היא הניחה ללילי ללכת להסתובב בחנות בזמן שהסירה את מעילה.
החנות הייתה גדולה באופן מפתיע, והזכירה ספרייה באופייה ובאופן שבו הייתה מסודרת; שורות על גבי שורות של ארונות עם מדפים עמוסי משחקי וידאו, כשכל מספר מדפים ציין שלט קטן קטגוריה אחרת. לילי מיד הלכה אל עבר הצד הימיני של החנות, לדלת שנפתחה לעוד חדרון קטן, גם הוא עמוס בשורת ארונות עם משחקים.
מולי, שבאה מיד אחריה, לא יכלה שלא להתפעל מהחנות המרשימה. כל כך הרבה פעמים עברה לידה ומעולם לא נכנסה אליה, ואף על פי שלא הייתה 'פריקית' של משחקי מחשב כמו לילי, חשה כי הייתה זאת חנות ששווה להיכנס אליה, רק כדי לראות. התאורה בחדר הייתה עמומה והאירה בדיוק במידה הנכונה, לטעמה של מולי.
לילי נעצרה מול ארון מדפים גדול שנשא עליו רק קטגוריה אחת: פנטזיה ואימה, יד שנייה.
היא החלה להסתכל בדממה על שורות המשחקים, וקראה את שמותיהם ללא קול. מדי פעם הוציאה והסתכלה עליהם, בלי להתייחס למולי, שנעצה מבטים בגבה בזמן שסרקה את תכולת המדפים.
"תחזיקי!" ציוותה עליה לילי מבלי להסיר את עיניה מן התצוגה, ושלחה לעברה שני משחקים שמצאו חן בעיניה. מולי עשתה כבקשתה והסתכלה על המשחקים הנבחרים שמסרה לה.
היא חקרה בעיון את כריכות המשחקים. כריכת המשחק הראשון הייתה לבנה ועוטרה בציורים של נוצות, ובכיתוב בצבע תכלת בהיר – "ים ומה שמתחת לו". מלבד זאת, לא הציעה הכריכה תקציר למשחק, או כל פרט נוסף מלבד שמו, ולכן מולי עברה להתבונן במשחק השני. כריכת המשחק השני הייתה בצבע אדום בוהק, כזה שלא היה ניתן להתעלם ממנו, ועל צדה הקדמי של הכריכה נכתב באותיות בצבע בורדו "לוותר".
צדה האחורי של הכריכה הזכירה סצנה מסרט אימה: במבט מעמיק יותר, ראתה כי המרקם האדום שהעניק לאריזה את צבעה, הורכב למעשה מאינספור טביעות ידיים אדומות, שנראו כמו הוכתמו מדם. את העיצוב השלימו מספר מילות תיאור על המשחק והערה שנכתבה בכתב יד, בטוש שחור לא מחיק. מולי קראה את הכיתוב בחרדה, הסתכלה על לילי בשקט ותהתה כמה הייתה שפויה בדעתה.
"את באמת הולכת לקנות את הדבר הזה?" שאלה מולי והצביעה על המשחק האדום. "זה די… מטריד".
לילי הנהנה וסוף סוף ניתקה את מבטה משורות המשחקים. היא הביטה על מולי, "כן. ואל תדאגי, יוצרי המשחק סתם עושים את כל הקטע הזה כדי שאנשים יהיו סקרנים וייקנו את המשחק. זה לא מסקרן אותך עכשיו לדעת מה יש במשחק?"
מולי נאלצה להודות שכך אכן היה, ושתיהן התקדמו אל עבר הקופה.
המוכר פלט קול חנוק כשראה את המשחק האדום. לא צליל של פחד, אלא צליל של אכזבה.
"אתן באמת קונות את המשחק הזה?" הוא הביט בהן. "החזירו אותו איזה חמש פעמים לחנות, והבנתי ששניים מהאנשים שקנו אותו השתגעו לגמרי, ועוד שניים פשוט נעלמו".
לילי גלגלה עיניים "אתה סתם רוצה את המשחק לעצמך".
מולי לעומתה, לא הייתה בטוחה שהיא צודקת. כי בכל זאת, מלבד הכריכה המטרידה, נכתב על המשחק בטוש שחור לא מחיק "הוא כאן כדי להישאר". היא לא ידעה במה להאמין, האם זה באמת רק כדי למשוך קונים?
המוכר משך בכתפיו וסרק את הברקוד של המשחק, ומיד אחר כך גם של המשחק השני.
על המסך הירוק של הקופה הופיע מיד המחיר הכולל ולילי שילמה בלי הרבה תשומת לב, כשהיא בוחנת בעיניה את השלל.
היא הכניסה את המשחקים לשקית, הודתה למוכר בנימוס והחוותה בראשה אל עבר הדלת.
מולי הלכה אחריה אל היציאה, שם התעכבה כדי ללבוש שוב את מעילה. היא כלל לא ששה לצאת שוב אל הקור ולכן לא מיהרה יתר על המידה.
גם לילי לא מיהרה ולא העירה לה על הזמן שלקח לה להתלבש. "את פשוט חייבת לבוא לשחק אתי בזה עכשיו," אמרה לבסוף, בלי התרעה מוקדמת.
מולי כווצה את גבותיה בהפתעתה. בכנות, לא היה לה כוח למשחקי מחשב עכשיו, ונמאס לה מהיום הזה. "אני לא יודעת, לילי… אני די עייפה".
"אבל את בעצמך אמרת שאת סקרנית לגבי המשחק הזה!" מחאה לילי. "וחוץ מזה, אמרתי שאשלם לך על מונית, לא אמרתי לאן המונית תיקח אותנו".
מולי נאנחה כשהבינה שנפלה בפח שטמנה לה לילי. מההתחלה היא התכוונה שמולי תבוא אליה אחרי הטיול הקטן שלהן ולא באמת תכננה לתת לה פשוט ללכת לביתה. "בסדר, לילי. אבל רק לשעה ואחר כך את משלמת לי על המונית הביתה".
לילי חייכה, הנהנה בהסכמה, ועזרה לחברתה לשלוף מתוך הדלי את מטרייתה האדומה והמנוקדת. "התגעגעתי אלייך," אמרה.
מולי צחקקה ולקחה מידה המושטת את המטרייה. "גם אני אליך".
לילי חיממה חלב על האש הקטנה במטבח, ומולי הייתה אחראית על סחיטת הבגדים הרטובים והכנסתם למייבש. מגפיה האדומים נחו ליד הדלת ואת מטרייתה הרטובה שמה בתוך המקלחון.
החימום בדירתה הקטנה של לילי היה מופעל וכבר הרגישו אותו כך שלא היה קר, להפך, היה די חמים, ולכן מולי אספה את שיערה. היא הדליקה את המייבש ושבה להצטרך אל חברתה בסלון.
לאחר מספר דקות שבהן נחה באפיסת כוחות על הספה הירוקה, הגישה לה לילי ספל מהביל של שוקו חם והיא הודתה לה מכל הלב.
"כמה הייתי צריכה את השוקו הזה עכשיו," לחשה בשקט ושאפה את ריחו המתוק והמשכר של המשקה החם בידה. שלא כמו רבים מבני גילה, היא תמיד העדיפה שוקו על פני קפה.
לילי חייכה והוציאה מתוך השקית את שני המשחקים החדשים.
"באיזה נתחיל?" היא נחתה בקפיצה על הספה ליד מולי, וגרמה לשוקו שבידה לגעוש טיפה.
מולי לא מיהרה לענות על השאלה, כיוון שעיניה החומות של לילי היו עסוקות בסריקת שתי עטיפות המשחקים. היא לגמה מן השוקו החם לגימה קטנה וענתה לחברתה לאחר מספר שניות, "אני הייתי מתחילה עם הלבן, נראה יותר בטוח".
לילי לא ממש הקשיבה לדבריה, אבל הנהנה "אז נתחיל עם האדום".
מולי אפילו לא מחאה על ההחלטה או נאנחה. היא רק משכה בכתפיה בשקט, כיוון שידעה שלא משנה מה תגיד, חברתה לא תשנה את החלטתה.
גם לילי לגמה מהמשקה שלה, הניחה אותו על השולחן, ועשתה את דרכה מסביב לשולחן הקפה הקטן, אל הטלוויזיה. היא שלשלה את קלטת המשחק בקפסולת המשחקים, הדליקה אותה והוציאה מתוך הארון שני שלטי משחק. אחד מהם הגישה למולי ואת השני שמרה לעצמה.
לילי התיישבה מיד כאשר מסך הטלוויזיה הואר באור אדום בוהק. במשך רגע ארוך ומלחיץ זה כל מה שהיה. שקט גמור, ורק מסך טלוויזיה אדום זוהר. שום דבר חוץ מזה. הבנות החליפו ביניהן מבטים וציפו בסקרנות לבאות. כשעברה כמעט חצי דקה ושום דבר לא השתנה, נאנחה לילי והסתכלה על חברתה בעיניים עצובות, "אני חושבת שעבדו עלינו."
מולי התכוונה להסכים אתה, התכוונה לחבק את חברתה המבואסת ולנחם אותה במילות עידוד סתמיות. אבל לא זכתה לעשות שום דבר מאלה, מפני שבדיוק באותה השנייה מסך הטלוויזיה כבה לגמרי, וכך גם כל האורות בבניין. הפסקת חשמל.
"אוי, לילי," אמרה מולי. "זה בטח בגלל הרוחות".
היא ניסתה לשכנע את עצמה שזאת אכן הסיבה. היא באמת ניסתה. ואף על פי שהגתה את המילים בקול וידעה כי זה ההסבר ההגיוני היחידי, התגנב לליבה ספק, ספק שהטריד אותה וגרם ללבה לפעום מהר. היא חיבקה בכפות ידיה את הספל החם. משהו מוחשי להיאחז בו. הייתה לה הרגשה רעה לגבי הפסקת החשמל הפתאומית.
לילי התיישבה על הספה בחשיכה. האור היחיד היה אורו של הבניין ממול שהאיר מעט את הדירה.
"חבל," נאנחה לילי, "כנראה שכבר לא נשחק היום".
היא התכוונה לקום מן הספה כדי להדליק את תאורת החירום, כשנדלקה הטלוויזיה ברעש נורא. מולי ולילי שתיהן צווחו מהפתעה, כאשר אורה הבוהק של הטלוויזיה האיר את הדירה בזוהר אדום.
"מולי… " מלמלה בפחד לילי. "מה…?"
"זה לא הגיוני, יש הפסקת חשמל," מלמלה מולי לעצמה, ובהתה בטלוויזיה האדומה. "זה לא הגיוני".
גם מולי פחדה, אבל בלעה את רוקה ולא הראתה את זה ללילי. היא תמיד הייתה החזקה מבין שתיהן, והיא פחדה שאם תראה פחד, היא תגרום גם ללילי לפחד יותר.
אותיות שחורות וגדולות פלחו את את המסך האדום. כל אות שנכתבה הביאה עמה צרור של פחדים חדשים. לאט לאט נוצר משפט; "אזהרה: יש להישאר בחיים במשך כל מהלך המשחק".
לילי צייצה משהו ומולי רצה אל עבר הדלת, מתוך אינסטינקט. היא הייתה נעולה. "לילי!" היא מלמלה בקול "לילי, אני צריכה שתגידי לי איפה המפתחות". היא ניסתה להישמע תקיפה, כי פחדה שלילי תכנס להתקף חרדה, אבל זה לא עזר ולילי לא ענתה לה.
"לילי, עכשיו!" צעקה בבהלה. "איפה המפתחות?!"
לילי עמדה קפואה במרכז החדר ובהתה במסך הטלוויזיה, שהשתנה מהפעם האחרונה שמולי הסתכלה עליו.
שש דמויות היו על המסך, סגורות בתוך מסגרת דו-ממדית שמנעה מהן לצאת. מעל המסגרות היה רשום "בחר את השחקן שלך".
היה משהו משונה בדמויות האלו. הן נעו ונראו אנושיות למדי. יותר מדי.
"מולי…" צייצה לילי, "אני לא חושבת שאלה באמת דמויות של המשחק…"
מולי בלעה את רוקה. המחשבה הנוראית הזאת עברה גם בראשה. האם אלו אנשים אמתיים?
היא התאפסה על עצמה ומנעה מעצמה לשוב ולהסתכל על המסך. היא תפסה בכתפיה של לילי וניערה אותה "לילי, איפה המפתחות?" חזרה על עצמה.
לילי גם ניתקה את מבטה מהמסך והביטה במולי, במבט של אימה טהורה. "הם אמורים להיות במגירה של כ- של כלי המטבח…"
מולי עזבה אותה ורצה אל עבר המטבח. היא חיטטה במגירות במהירות, בחיפוש אחר המפתחות, כשהיא שולחת מבטים חטופים לעבר לילי, שעדיין עמדה בסלון ובהתה בטלוויזיה בלי לזוז.
כשסוף סוף מצאה את המפתחות, הסתובבה להביט שוב אל חברתה.
אבל לילי כבר לא בהתה בטלוויזיה בלי לזוז, אלא ישבה על הספה ושיחקה עם כפתורי השלט שלה. היא התכוונה לבחור את הדמות שלה, כמצווה.
"לא… לא, לילי, לא!" צעקה מולי בייאוש ורצה אל עבר חברתה כדי לקחת מידה את השלט.
אבל לילי הספיקה לבחור את הדמות שלה – בחורה אדמונית, שפניה נפולות וגופה הצנום נראה מותש.
"למה לא?" שאלה לילי לאט. הקול מגרונה לא היה קולה, והיא נראתה כמדברת מתוך חלום. "אני רוצה לשחק. בואי תשחקי איתי," עיניה העייפות נראו נטולות כל רגש ושום שריר בגופה לא זז מלבד פיה.
מולי נענעה בראשה בחרדה והתרחקה מלילי. היא פחדה שאם תעשה עוד צעד אחד היא תישאב לתוך המשחק, כמו לילי, ולא תוכל לצאת ממנו. "לילי, אני אלך לקרוא לעזרה," מחתה בשקט. "את תהיי בסדר".
לילי הביטה לעברה, פניה נטולות ההבעה הבעיתו את מולי וגרמו לה לרצות לצרוח. "אני כבר בסדר, מולי. אני רק רוצה לשחק. בואי תשחקי איתי".
מולי נסוגה מספר צעדים לאחור ולא ניתקה את מבטה מלילי. היא מעולם לא דמיינה את חברתה השמחה והקופצנית במצב כזה. "את לא בסדר," מחתה. היא הידקה את אחיזתה במפתחות. "המשחק הזה לא בסדר. זה לא… זה לא אנושי". היא המשיכה לסגת בצעדים שקטים, אל עבר הדלת.
לילי הטתה את ראשה כלא מבינה, אבל פניה נותרו קפואים. מולי הרגישה שהיא מאבדת את דעתה, שהיא הולכת להיכנע לשיגעון שאיים להשתלט עליה ולתת לו לפרוץ החוצה, שהיא הולכת ליפול.
"זה בסך הכול משחק," המשיכה לילי בקול שקט, אחיד ולא אנושי. "ואם לא תשחקי אתי, אני אפסיד טכנית".
מולי הנידה בראשה בשנית, מסרבת להיכנע לפחד.
"אני הולכת להזעיק עזרה," הבטיחה ודמעה של פחד זלגה מעינה השמאלית. מבלי להסתובב ומבלי לנתק את מבטה מלילי, שעדיין הביטה בה בשקט, מיששה את הדלת עד שהגיעה לחור המנעול.
היא דחפה את המפתח למנעול וסובבה. קול פתיחה נשמע.
"לא, מולי, בבקשה," אמרה לילי. היא לא הייתה בטוחה אם דמיינה זאת או לא, אבל כמעט יכלה להישבע שגם במורד לחיה של לילי זולגת דמעה גדולה, מותירה אחריה שובל רטוב. "בבקשה, אל תלכי".
מולי בלעה את רוקה והביטה אל עבר מסך הטלוויזיה, שפתאום נראה מרושע ומלא זדון. היא לא יכלה להישאר במקום הזה עוד, לא יכלה לספוג עוד מן המתרחש. היא לא רצתה לאכזב את חברתה הטובה, אבל מי שדיבר אתה דרך לילי נשמע כמו רובוט או שד, ובוודאי לא כמו משהו אנושי.
"אני מצטערת, לילי," לחשה מולי בשקט, פתחה את הדלת מאחורי גבה וזחלה דרך הפתח הצר החוצה.
את מה שקרה אחר כך, מולי לא שכחה מעולם.
צרחה נשמעה מאחורי דלת הדירה. היה זה קולה של לילי, קולה האמתי הפעם. היא צרחה משהו שמולי לא הצליחה להבין לגמרי. "לא," או "מולי," או "למה". כל כך הרבה מילים שמעה בתוך הצרחה הרמה הזאת. צרחה של אימה טהורה, צרחה של מישהו שיודע כי גורלו נחרץ.
החשמל חזר מיד אחר כך בצפצוף קטן. הבניין הואר שוב ושב להיות בדיוק כפי שהיה לפני כן.
היא הופתעה לגלות שהיא בוכה. פניה היו ספוגות דמעות מלוחות ורטובות והיא החזיקה את ראשה בידיה, מתנשפת בכבדות. האם כל זה באמת קרה? לאחר מספר רגעים הצליחה לאסוף את עצמה מספיק ולנסות לעכל את ההתרחשות. הפחד השתלט על ההיגיון והיא החליטה לפתוח את הדלת, שוב, ולבדוק מה קרה ללילי.
היא לחצה על הידית והציצה דרך פתח הדלת, ומיד אחר כך פתחה אותה לרווחה, מסתכלת אל תוך הדירה. היא הייתה ריקה. לילי לא הייתה שם.
"לילי?" צעקה מולי בפחד, והסתכלה סביבה. "לילי?!"
שום תשובה לא נשמעה. רק אז היא הניחה לעצמה, מבועתת, להסתכל אל מסך הטלוויזיה שכעת זהר בלבן, כאילו צוחק על פחדה.
שתי מילים היו כתובות על המסך, שחור על גבי לבן.
"אתה הפסדת".
