בואו לקרוא פרק לדוגמה מתוך "הילד הכותב", ספרו החדש של יהונתן גפן, על חייו ועל כתיבתו, אשר יצא בהוצאת דביר

בשעה טובה יצא ספרו החדש והמדובר של יהונתן גפן, "הילד הכותב", השוזר יחדיו ביוגרפיה והגיגים בנושא כתיבה. לא כמו מדריכי כתיבה אחרים, אבל בהחלט כלי שיכול לעזור לכותבות ולכותבים שרוצים להעניק לכתיבתן/ם שיניים נשכניות. אנחנו שמחים להזמינכם/ן לקרוא פרק לדוגמה מתוך הספר, הדן בנושא "הכתיבה כנשק". זהו לא קונספט חדש, כמובן. לא לחינם נאמר כי "העט חזר יותר מהחרב". ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, עליו מספר גפן הוא ללא ספק אחד מאותם טקסטים בועטים, שהפכו את המילה הכתובה לנשק. וגם אם זהו לא נשק יום הדין, הוא בהחלט חוזה את "יום הדין", ושם בכיס הקטן את כל סיפורי הדיסטופיה הפופולריים בימינו.

קריאה נעימה!

* * *

פרק שישי:
הכתיבה כנשק
אם אתה לא מתכוון לעצבן אף אחד —
אל תכתוב.
קינגסלי איימיס

מהרגע שהתחלתי לכתוב שאפתי לעורר אצל הקוראים שלי מחשבה חדשה ואולי אפילו התנגדות למצב האנושי הקיים שהוכתב לנו על ידי אידיאולוגיות וחינוך ל״ערכים״ שלא תמיד היו ברורים או מתאימים לנו.
כשהתחלתי לכתוב טורים ב"מעריב", הייתי השמאלני היחיד בעיתון, וגם ביום שעזבתי אותו ויצאתי לפנסיה הייתי השמאלני היחיד. אחרי שהתפטרתי מ"מעריב" עבדתי שנה ב"הארץ", עיתון צודקי ישראל. כתבתי ב"הארץ" בזמן גסיסתה האיטית של העיתונות הכתובה. למרות הצדקנות, העיתון הזה הוא עלה התאנה של העיתונות העברית ההולכת ומצהיבה ומתרכלת, ובדרך כלל מיישרת קו עם כוונות הממשלה והשלטון. תמורת ארבע מאות שקלים חדשים כתבתי בכל שבוע טור נוקב שהתפרסם בעמודי הדעות, צמוד לעוד כמה כותבים (שחברי אלדד זיו אומר ש"הם צודקים אבל הם לא מצחיקים"). בכל שבוע הטור קיבל כמה תגובות פושרות. התפטרתי לא בגלל הסכום הזעום אלא בגלל ההבנה שהטורים שלי לא רלוונטיים ולא ישנו את דעתם של בני האדם.
אחרי יותר מארבעים שנה שבהן כתבתי טורים נשכניים שזיכו אותי בעיקר בקללות ובאיומים, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי: האם הכתיבה שלי ושל כותבי טורים אחרים שינתה את דעתו של אדם אחד בקשר למשהו?
אני לא מאמין יותר בטורים. רק בספרים. וגם הספר הזה לא היה נכתב אלמלא הרצון לזעזע קצת את הנינוחים מכל הזרמים ולעצבן את הצודקים התמידיים, כי ספרים יכולים לעשות את זה. לפעמים. והם אפילו לא צריכים להיות ספרים טובים במיוחד.
הספרים המטלטלים
"אוהל הדוד תום", של הסופרת הרייט ביצ'ר סטו, הוא ספר גרוע בלשון המעטה אבל הספר הזה היה הגפרור שהצית את מלחמת האזרחים באמריקה והביא לביטול העבדות.
"אלטנוילנד" של פיליטונאי דיכאוני ציוני ששמו בנימין זאב הרצל, ספר בינוני ולא ממש מצחיק, אבל דיבר אל ההמונים, והפיליטון הפך למדינה הציונית, ועכשיו לך תצא מזה. הסופר וידיד נפשי אתגר קרת אמר לי על זה, "לפעמים כשיוצא ספר שנעשה רב־מכר, כולם מחכים לסרט, ובמקרה של הרצל עיבדו את הספר למדינה."
"דוס קפיטל" של קרל מרקס הוא ספר בלתי קריא, ובכל זאת, לא רק שעד היום הוא הספר הנמכר ביותר אחרי התנ"ך, בלעדיו לא היתה מתחוללת המהפכה הרוסית, שהתחילה בכוונות טובות לאיחוד כל פועלי העולם למען צדק חברתי ושוויון, וכמו כל מהפכה יצאה מהקשרה והפכה לאכזרית ורצחנית. ובכל זאת בואו לא נשכח שהמהפכה הזאת העניקה לאדם רעיון אחד אחר מול הקפיטליזם הרומס וחברת השפע של העולם המערבי, שאין לה כל אידיאולוגיה קולקטיבית או תקווה למחר טוב יותר.
"מיין קאמפף" מאת אדולף הוא ספר איום ונורא. תתבייש לך, אדולף. אבל במבט עצוב לאחור, חבל שכל כך מעט קראו את הספר המטופש הזה בזמן אמת, כי אז רבים יותר היו יודעים שמעבר לפינה אפלה מחכה להם רוצח עמים סדרתי. האם הספר הזה עד כדי כך לא קריא?
ג'ורג' אורוול: המורה והנביא
לעתים נדירות אתה נתקל בסופר שהספרות שלו היא גם פוליטית וגם מלאכת כתיבה משובחת. סופר כזה, שהשפיע עלי יותר מכל סופר אחר בכל שנות כתיבתי הפוליטית, היה ג'ורג' אורוול, והספר שהפיח בי את האומץ הנדרש לנסות ולכתוב תמיד את הדבר הפשוט ביותר שאיש אינו אומר, היה "1984".
אין ספק שהרעיון לכתוב את הספר הזה נבט במוחו של ג'ורג' העיתונאי הצעיר אחרי שנשלח ללוות את הרפובליקנים במלחמת האזרחים של ספרד, והפך למתנגד נחרץ למשטר הסטליניסטי. אתה קורא היום את הספר הזה, שנכתב בשנת 1948, ומבין שמדובר לא רק בסיפור מרתק אלא בחזון פסימי על עתיד שבו האדם יהיה עבד של המדינה, אדם שאין לו סודות והוא נטול חופש דיבור, מדוכא עד עפר מטעם השלטון ששוטף את מוחו. בספר הזה אורוול טבע את הביטוי "האח הגדול", שלצערי הוצא מהקשרו בגלל תוכנית ריאליטי מטופשת בטלוויזיה.
"האח הגדול" של אורוול הוא המדינה והמפלגה, השולטות פיזית ומנטלית באזרחים בעזרת "משטרת המחשבות". גם כיום המשטרה הזאת קיימת ומתפקדת, רק באמצעים אחרים: כל מי שמחובר לרשתות חברתיות יודע שהאח הגדול צוקרברג יכול לדעת עליו הכול, ולמדינה יש תמיד סיבות לעקוב אחרי כל אזרח שתמצא לנכון למען עגל הביטחון הלאומי, וכולנו חיים כיום באקווריום השקוף הזה, ללא כל פרטיות ובסכנה תמידית שהמשטר תמיד יכול לראות אותנו מפרפרים עם המחשבות האסורות שלנו.
אורוול, שהיה אובססיבי למספרים, הצביע ב־"1984" על שלוש הסיסמאות של המשטר האפל:
מלחמה היא שלום.
חירות היא עבדות.
טיפשות היא כוח.
מעטים הם הסופרים והפילוסופים בני זמננו שממשיכים את חזונו של אורוול ומתעקשים להוסיף ולזעוק את זעקת העבדות האנושית. אחד כזה הוא נועם חומסקי, שאת ההרצאה שלו על "עבדות מנטלית" שמעתי בתחילת שנות האלפיים באוניברסיטת הרווארד. כשחומסקי דיבר הרגשתי שאורוול מתנשף לידי. טענתו העיקרית של חומסקי בהרצאה הזאת היתה: בכל פעם מתפתחות מחדש כל מיני צורות של שליטה בהמונים. כדי שהם יסכימו למסגרות כאלה או אחרות, בהחלט מופעלות על האזרחים שטיפות מוח, גלויות או נסתרות — מלכודות, שלא תמיד אנשים מזהים כמלכודות עם דוקטורינה או השקפת עולם, פוליטית או דתית, ובלי שירגישו הם יהפכו לעבדים משועבדים, ויצייתו לכל פקודה כאילו מכוונים אליהם רובה והם חייבים לציית או למות. התופים בטלוויזיה מחרישים את המחשבות ומחדירים למוח רעיונות, והם עושים זאת בחביבות. בדרך כלל זה נשמע כמו הצעה נחמדה וידידותית למסגרת נכונה וצודקת, ובדרך כלל אנשים מקבלים את ההצעות האלה בלי לחשוב יותר מדי מה בדיוק מציעים להם.
נועם חומסקי נחשב עוכר ישראל ואויב העם, ולא פעם עצרו אותו בנמל התעופה של מדינת ישראל, שלא ייכנס אלינו וירעיל לנו פה את הנוער, ממש כמו סוקרטס — שעדיף היה להרעיל אותו מאשר להקשיב לו.
כשהייתי בן עשרים ואחת ביקרתי בפעם הראשונה בפריז. בחנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני" קניתי לי את ספרו של אורוול "Why I write", שהוא לדעתי הספר החשוב ביותר שסופר צעיר ומתחיל יכול ללמוד ממנו על כתיבה. גם את הצעותיו לכותבים אורוול ממספר יפה, כדרכו. אלה הן חלק מן העצות שלו:
1. לעולם אל תשתמש במילים ארוכות כשאתה יכול להשתמש במילים קצרות.
2. אם יש אפשרות למחוק מילה — תמחק אותה.
3. תשתדל מאוד לא להיות פסיבי אם אתה יכול להיות אקטיבי.
4. לעולם אל תשתמש במשפטים משפות אחרות, מילים מדעיות או מילה מז'רגון מסוים אם אתה יכול למצוא מילה מקבילה בשפה שלך.
5. מותר לך לשבור כל אחד מהכללים האלה, ומהר, אם מתברר לך שהתוצאה היא כתיבה ברברית ומשעממת.
לפי אורוול, הממספר הכפייתי, יש ארבע תכונות שמאפיינות סופרים, המינונים שלהן יכולים להשתנות עם הזמן עקב מצב רוחו והאווירה שבה שרוי הסופר:
1. אגואיזם שקוף — התשוקה הכמעט בלתי נשלטת להישמע חכם, אחד כזה שמתייחסים אליו ומדברים עליו, שרוצה שיזכרו אותו גם אחרי מותו. סופר ניזון מהשאיפה להתנקם או לפחות להתחשבן עם כל המבוגרים שהשפילו אותו ופגעו בו כשהיה ילד. המניעים האלה לא מניעים רק סופרים, אלא גם פוליטיקאים, אנשי עסקים מצליחים ועורכי דין — וכל שאר אנשי הקרם־דה־לה־קרם של האנושות…
2. התשוקה לאסתטיות — הרצון לייצר יופי, ההנאה מהיכולת של הסופר להשמיע צליל כזה או אחר, לבחור את הסדר הנכון של המילים והמשפטים, לקבוע את הקצב המדויק של סיפור טוב. המניע האסתטי קיים אצל סופרים רבים וגם אצל כל מי שכותב, אפילו אצל אלה שכותבים חוברות לימוד ושלטי חוצות. כותבים תמיד השקיעו בטיפוגרפיה, מסגנון הפונט ועד רוחב השוליים. אין ספר טוב אחד שהוא לגמרי משוחרר משיקולים אסתטיים.
3. דחף היסטורי — התשוקה לראות את הדברים כפי שהם, למצוא ולחשוף את העובדות האמיתיות ולתעד אותן לטובת הדורות הבאים.
4. עמדה פוליטית — הכוונה ל"פוליטי" במובן הרחב והעמוק של המילה. הרצון העז לדחוף את העולם לכיוון מסוים, לנסות לשנות את רעיונותיהם של בני האדם ביחס לחברה שאליה הם שואפים. ואין ספר טוב שנקי מפוליטיקה. גם הדעה שלאמנות אין שום קשר עם פוליטיקה היא עמדה פוליטית.
כמי שחי בארץ שבה אנשים מתים כבר כמעט שבעים שנה בגלל פוליטיקה, אני לגמרי מזדהה עם הסופר הבריטי אורוול, וגם אצלי העמדה הפוליטית היתה המנוע הכי חזק לכתיבה. אולי בימי שלום הייתי כותב מתוך תשוקה אסתטית חזקה יותר, בלי שום התייחסות לנאמנות מוסרית או למחאה חברתית.
בינתיים למרבה הצער לא יצא לי לכתוב בזמנים של שלום…
רולטה רוסית
כשאתה מדבר על אומץ פוליטי ספרותי, תעשה לי טובה ותן כבוד לרוסים. אם אנחנו מדברים פה על הכתיבה כנשק, אני קודם כול רואה בעיני רוחי סופר רוסי שיכור, שמכוון אקדח תופי אל רקתו ויודע שהוא יכול למות בגלל הכתיבה שלו.
לא מזמן קראתי את הביוגרפיה של אדוארד
לימונוב שכתב עמנואל קארר. לימונוב היה משורר דקדנטי מאוקראינה, שיכור פרוע שהתחיל כנער חסר בית, והפך לאליל האנדרגראונד הסובייטי, גיבור
ומנוול, וכנראה לא אדם שנעים להיות בחברתו, שכתב בגלוי את מה שכל כך הרבה מדוכאים חושבים
בסתר, היגר לפריז ואחר כך לניו יורק, ובכל מקום
כתב באומץ חסר פשרות על משטרת המחשבות,
נעצר שוב ושוב, אבל לא נתן שמישהו יסתום לו את הפה.
הספר הזה החזיר את הילד הכותב לשנות החמישים ולילדות הרוסית שלו במה־יגידו, ולסבתא דבורה, האחות הרביעית והדיכאונית של השלוש של צ'כוב. סבתא שלי, שמעולם לא התלהבה מהציונות ומהעלייה השנייה שהביאה אותה לכאן, מעולם לא ממש עזבה את רוסיה, והיתה מעודכנת יותר מכל הרוסים בכל מה שקשור למשוררים הנרדפים ברוסיה. סבתא שלי כתבה כמה סיפורים נפלאים, שמעידים איזו סופרת היתה יכולה להיות אם לא היו כולאים אותה באידיאולוגיה הציונית ובביצות של החלוצים והחולמים.
"יותינקה," היא אמרה לי פעם בחצי צעקה, "אני עם פסטרנק החזיר גמרתי!"
זה היה בימים שגדולי המשוררים של ארץ מולדתה נרדפו, ובוריס נהנה ממנעמי השלטון האכזרי. הילד הכותב, שלא העלה על דעתו הילדותית שמישהו
יכול לאהוב או לשנוא סופרים או משוררים בלהט שכזה, החליט כבר אז כנראה, שהוא יהיה משורר
(ואם אפשר — משורר רוסי!), בתקווה של ילד
ארטיסט שמקווה שגם בו ישקיעו יום אחד רגשות עזים כל כך.
"ומה שהוא עשה למרינה!" התרתחה סבתא יותר מהתה השחור הרועד בין אצבעותיה הרזות, שממנו היתה לוגמת כשקוביית סוכר תקועה בין שיניה. היא התכוונה למשוררת מרינה צווטיבה, אהובתו הדחויה של בוריס, אישה רדופה ומסויטת, שגורשה לגולאג לשמונה שנים, וכשיצאה משם חסרת כול וחצי מטורפת, שמה קץ לחייה.
"סטאלין הרוצח!" המשיכה סבתא לחמם את
עצמה. "מרינושקה נעלמה ממש כמו שאוסיפ שלנו נעלם!"
כששאלתי אותה מי זה אוסיפ, סיפרה לי על גדול המשוררים של רוסיה, שנעצר, לדעתה, "בגלל שיר אחד קטן נגד הסטאלין הזה!"
היא דיקלמה לי את השיר הזה בפאתוס הראוי דרך קוביית הסוכר שבפיה:
אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּלִי לְהַרְגִּישׁ
אֶת הָאָרֶץ שֶׁמִּתַּחַת לְרַגְלֵינוּ…
הַמִּלִּים שֶׁלָּנוּ הֵן דְּמָמָה,
וְהַכֹּל בִּגְלַל הַשָּׂפָם הַשָּׁמוּט
כִּמְחוֹשֵׁי תִּיקָן מִתַּחַת לָאַף שֶׁלּוֹ!
הג'וק הזה היה כמובן יוסף סטאלין, והשיר הזה שלח גם את אוסיפ מנדלשטם לחינוך מחדש, במחנה אסירים במזרח הרחוק, ושיריו הנפלאים היו אסורים ומושתקים יותר מחמישים שנה!
במלחמת העולם השנייה נהרגו ברוסיה עשרים מיליון בני אדם, ועוד עשרים מיליון נטבחו בשנות הטיהור של סטאלין. חשבתי על סטאלין הגיבור והרוצח, שפחד בעיקר ממשוררים, ועל העם הרוסי המתאבל בין חורבות לנינגרד, בעוני משפיל וברעב, כולל סבתא דבורה, שמוצאת נחמה בשירים של משוררים רוסים מוחרמים.
אחרי המלחמה, שהרוסים לא קראו לה "השנייה" אלא "המלחמה הפטריוטית הגדולה", הוחרמו גם השירים של אנה אחמטובה, והיא שרפה את כל שיריה במרתף בלנינגרד, כאילו לא היתה בעיר הזאת מספיק אש. אחמטובה נענשה לא בגלל שלא היתה פטריוטית אלא בגלל שיר של שתי שורות:
בְּרוּסְיָה יֵשׁ רַק שְׁנֵי סוּגֵי אֲנָשִׁים, וְהֵם:
הַמַּלְשִׁינִים וְאֵלֶּה שֶׁהִלְשִׁינוּ עֲלֵיהֶם.
גם המעריץ הנלהב ביותר של אחמטובה, המשורר יוסף ברודצקי, כתב כמה שירים שמאוד לא החמיאו למשטרת המחשבות. הוא אושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי, ושם ניקבו את זרועותיו בזריקות גופרית, ואחרי שהשתחרר, כשבקושי היה יכול לעמוד על רגליו, מיד נעצר שוב בעוון "פרזיטיות חברתית". הפרוטוקול של המשפט שלו הודלף והופץ במחתרת:
"השופט: מי נתן לך רישיון להיות משורר?
ברודצקי: ומי נתן לי רישיון להיות בנאדם? אלוהים אולי?"
אם יש לך צעקה או אמירה אמיתית, מישהו ישמע אותה. כך היה גם בשנים המסוכנות והנוראיות של הקומוניזם האכזרי והמצנזר. אינטלקטואלים רוסים ואמיצים לא פחדו ומצאו דרך לשכפל את החומרים האסורים. "פאמיזדאט" היה השם הרוסי להוצאה עצמית מסוכנת של כתיבה אסורה. מישהו היה מקבל את כתב היד המקורי מהסופר ומשכפל אותו בניירות בלויים, כורך מספר מצומצם של עותקים, וכל מי שקיבל עותק היה משכפל גם אותו בעוד מאה עותקים, ואחרי כמות מסוימת של שכפולים פרימיטיביים, בקושי היה אפשר לקרוא את זה. אבל הם קראו ורצו עוד.
אם לא היו מפיצים את הכתבים האלה במחתרת ובמסירות בלתי נלאית, לא היינו קוראים את "האמן ומרגריטה" של בולגקוב, שנכתב ב־1940 אבל יצא לאור באופן חוקי ברוסיה רק בשנות השבעים, כשהותר לקוראים הסוציאליסטים לקרוא מה קורה כשהשטן מגיע למוסקבה. גם "מוסקבה פטושקי" מאת ונדיקט ירוסייב — סיפור סוריאליסטי של נוסע ברכבת, הצורך כמויות מסחריות של אלכוהול והן משחררות אצלו ביקורת נוקבת על שלטון הטרור בברית המועצות —שוכפל במשך שנים רבות והופץ, עד שבסופו של דבר הודפס באופן חוקי ומסודר. ויש עוד ועוד ספרים שכאלה.
המשוררים הרוסים האלה, שהיו מוכנים להיאסר, להישלח לגולאגים, ולעתים אף למות — אבל לא לפני שהם משמיעים את המחאה הזועקת שלהם נגד משטר הרשע, סימנו דרך לכותבים אחרים בדורות הבאים בכל מקום בעולם שבו שולטת משטרת המחשבות, שלפעמים אתה לא יכול לראות שהיא קיימת אבל היא תמיד מרחפת מעלינו, גם בארצות המכריזות על עצמן כדמוקרטיות, שגם בהן הסופר האמיץ והמוחה תמיד יהיה נרדף, גם אם הרודפים מתנהגים כליברלים תרבותיים הדוגלים בחירות האמן ובחופש הדיבור.
הכתיבה הסודית
ליאונרדו דה וינצ'י כתב את יומניו ואת התובנות שלו בכתב מראה, לא רק כדי שמיכלאנג'לו לא יוכל לגנוב ממנו רעיונות, אלא בגלל שהוא כתב לעצמו בלבד, ללא כל תאוות פרסום, וכתביו שנחשפו אחרי מותו, היו שיעורי אנטומיה שהקדימו במאות שנים את זמנם. טקסטים כאלה, שנכתבו באופן פרטי וסודי, הפכו בנסיבות שונות להיות לא רק טקסטים נועזים שהקדימו את זמנם, אלא גם מניפסטים פוליטיים.
אני בטוח שאנה פרנק לא חשבה שהיומן שלה יתפרסם אי פעם, אבל היומן האישי והסודי הזה הפך לסמל משום שאיש אינו יכול להכיל סבל של שישה מיליון נרצחים, אבל הוא יכול להזדהות ולבכות עם נערה אחת בת ארבע־עשרה, שכל כך רצתה את המחברת חלקת הדפים שנועדה בכלל לאיסוף חתימות, שראתה בחלון הראווה של חנות לכלי כתיבה באמסטרדם, מחברת נחמדה בכריכת בד אדומה לבנה ומנעול קטן, ונערה שמתחבאת מהנאצים מאחורי ארון ספרים שמסתובב על צירו, בחדר קטן שחלונותיו הקטנים צבועים ומואפלים. לפני שעצרו אותה ואת משפחתה כל מה שהיא אכלה היה תרד עבש וכפית דייסה ליום, אבל אנה לא היתה רעבה כי היא כתבה — בקושי בת חמש־עשרה וכל סבל העולם על כתפיה הרזות. שלושה שבועות לפני שעצרו אותה היא כתבה: "אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס את הכול על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו."
והרעם אכן הכה והרג אותה, אבל היומן הסודי שלה הפך לעדות של התום מול הרשע. הרשע השטני שנחשף ואין לו שום סודות.
באותה מלחמה נכתב גם "לבד בברלין". הסופר המשובח הנס פאלאדה כתב אותו בכתב מקודד, מתחת לשורות של רומן אנטישמי שכתב בהזמנת גבלס, כשהיה עצור במחנה לחולי נפש, שיכור וחולה סופני, והספר החשוב והמצוין פוענח וראה אור רק אחרי מותו. זה אולי הספר היחיד של גרמני שכותב בזמן אמת על הרשע הנאצי, וגם, שאלוהים ישמור, על שכול גרמני! "לבד בברלין" הוא סיפור מרתק על זוג גרמנים, טוטו ואנה קוונגל, שמפיצים בחשאי גלויות סודיות נגד היטלר אחרי ששכלו את בנם, וזהו גם סיפור אמיתי שפאלאדה בנה על סמך מסמכים של הגסטאפו. "לבד בברלין" הוא ספר מתח, שעונה לכל כללי הז'אנר הזה, והאנטי־גיבור שלו הוא אוטו, אדם די מעצבן, בעל פני ציפור וקמצן, קר לאשתו אנה ולסובבים אותו, מתפקד כבורג במכונת הנאצים, ואולי מעולם לא היה מעז להתחיל את פעילותו החתרנית והמסוכנת אילו אשתו לא היתה אומרת לו אחרי שבנם נפל בקרב, "אתה והפיהרר שלך!"
פאלאדה ראוי להערצה לא רק בגלל כישרון הכתיבה הנדיר שלו אלא גם, ואולי יותר מזה, על הרגשת השליחות והנחיצות לחשוף את הרשע, בכתב סתרים, כשהוא מסכן לא רק שפיותו ואת בריאותו אלא גם את חייו, כדי לחשוף בזמן אמת את פשעי עמו.
הנס כתב את הספר הזה בעשרים וארבעה ימים, ו"לבד בברלין" הפך לרב־מכר בשבוע שהתפרסם. פאלאדה מת, אבל השאיר אחריו את אחד המסמכים היחידים שחושפים שפה ושם, בחושך הנורא ההוא, בין כל המפלצות המצייתות, היו גם כמה בני אדם אנושיים, וזאת היתה שירת הברבור שלו, אבל איזו שירה ואיזה ברבור!
מהנס פאלאדה אפשר ללמוד שההיסטוריה האנושית היא לא רק ספירת המלאי של מעשי האיוולת והתועבה של המין האנושי, כפי שמגדירים אותה כמה היסטוריונים (ברברה טוכמן למשל), אלא גם (כהגדרת פרופסור ישעיהו ליבוביץ) מצעד הגאווה של המעטים והאמיצים שקמו לזעוק נגד הרשע והאיוולת.
כסופר בזמנים האלה ובמקום הזה, אני שואף יותר מכול לצעוד בענווה בסוף המצעד המושפל הזה.
יללת סיום
משורר הביט האמריקאי, אלן גינסברג, הודה שהיה לו קל לכתוב את ההמנון של בני דורו "היללה" משום שהיה בטוח שלעולם לא יפרסם את זה, בעיקר בגלל שחשש שפרסום הפואמה הזאת יחמיר את מצבה של אמא שלו, נעמי (שלה הקדיש את הפואמה שלו "קדיש"), החלושה והפרנואידית, שהיתה מאושפזת במוסד לחולי נפש ועברה כריתת אונה. אלא שהצורך ליילל את השיר הזה גבר על שיקולי הבן החומל, ובשנת 1957 אלן מדקלם באחת הגלריות הקטנות בניו יורק את היללה שלו:
רָאִיתִי אֶת טוֹבֵי הַמּוֹחוֹת שֶׁל בְּנֵי הַדּוֹר שֶׁלִּי
נֶחְרָבִים עַל יְדֵי הַטֵּרוּף
עֲרֻמִּים וְגוֹוְעִים וְהִיסְטֵרִיִּים
גּוֹרְרִים אֶת עַצְמָם בָּרְחוֹבוֹת שֶׁל הַכּוּשִׁים
מְחַפְּשִׂים אֶת מְנַת הַסַּם הַזְּעוּמָה הַבָּאָה…
בסוף, מי שנעלב מהשיר לא היה האמא המטורפת של המשורר אלא משטרת המחשבות האמריקאית, שאסרה לפרסם את הספר הזה שהוכרז כתועבה בגלל תיאור בוטה של יחסי מין הומוסקסואליים. גינסברג נעצר ונשפט, ויצא זכאי, ושיריו הפכו להמנוני הדור שלו, דור הפרחים והמוחים נגד מלחמת וייטנאם, ואין ספק שאם אמא נעמי היתה חיה אחרי שבנה זכה בתהילה, ברגעים הספורים שהיתה צלולה — היא היתה גאה בו.
*
הסופרים והמשוררים האלה, בכל העמים ובכל הדורות, שלא יכלו שלא לכתוב את הזעקות והיללות לדור שלהם, גם במחיר אי־פרסום ושאיש לעולם לא ישמע או יקרא אותם, הם היחידה המובחרת שכל סופר אמיתי ואמיץ ירצה להתנדב אליה, כי אין שום כתיבה משמעותית שאין בה יללה או אמירה מסוכנת נגד הצביעות והאכזריות של האנושות הכנועה.
יהי זכרם ברוך לנצח.